פרק 118: מכירים לא מהיום

"מצאו לה משפחה, כנראה." יחיאל הסתובב עם הטלפון ברחוב הצר הסמוך לכולל.

"מה זה אומר כנראה?"

"עוד אין תשובה סופית, אבל העו"סית נתנה לנו להבין שהכיוון חיובי."

"יפה." אמר נתן צבי, גיסו של שלמה דרוקמן. "אז נראה שבסופו של דבר הילדה לא תישאר אצלכם עוד זמן רב."

"כן, אבל אני לא ממש רגוע. מדובר על זוג מצפון הארץ, בלי ילדים."

"מה הבעיה בזה? דווקא טוב בשבילה. הם יהיו מסורים אליה."

"כן, נכון, לא מהבחינה הזו." יחיאל השעין את זרועו על עץ שהיה נטוע באמצע המדרכה. זו לא באמת שיחה נורמלית, מה שהוא עושה עכשיו. "טוב, זה ישמע מוזר, מה שאני רוצה לשאול אותך."

"תנסה."

"אתם מוכנים לשקול שוב אומנה?"

"אנחנו שוקלים את זה ממש עכשיו. בעיקרון אשתי רצתה ש – – – אתה רוצה לבקש שנקח את הילדה הזו לאומנה?"

"אני רוצה לשאול אם אפשר לבקש."

"לא. זאת אומרת, אתה יכול לשאול, אבל זה לא אפשרי. יש לנו חמישה בנים. מההתחלה סכמנו שאם נקח ילדים לאומנה, אלה יהיו בנים גם כן. אשתי דווקא הייתה רוצה לקחת בת, אבל זה יהיה אולי מדי מורכב. אם היו לנו גם בנות משלנו, בת נוספת הייתה יכולה להשתלב בצורה יותר טבעית."

"הבנתי."

"האמת שבדיוק עכשיו אנחנו שוקלים אומנה. לקח לנו זמן להתאושש מהסיפור ההוא, ותכננו לקחת פסק זמן לפני שננסה להכניס ילדים אחרים, אבל יש איזה סיפור של ילדים שנמצאים כרגע במרכז חירום, וצריכים בדחיפות שמישהו יקח אותם. אנחנו שוקלים את זה עכשיו."

"הבנתי. טוב, אשריכם." יחיאל פנה לכיוון הכולל. לפחות לא הספיק להשתעשע זמן רב באשליה שהדברים יפתרו בקלות כזו.

"תראה." נתן צבי עוד המשיך מעבר לקו. "בקשר למה שמדאיג אותך, שמשפחה אומנת שגרה רחוק תנתק את הילדה מהמשפחה, אני לא חושב שזה משמעותי. בסופו של דבר בכל מקרה ילדים נקשרים בעיקר למקום שבו הם נמצאים, ככה אני חושב. כשגרים ביחד יום אחר יום, אז בסופו של דבר המשפחה שבה אתה נמצא, היא המשפחה שלך. אתה מבין למה אני מתכוון?"

"כן. הילדה הזו נמצאת אצלנו רק חודש, ונוצר כבר קשר חזק איתה."

"איך היא קרובה שלך?"

יחיאל מצמץ מול השמש. לא במקרה הוא לא סיפר זאת עד עכשיו. "אחיינית."

"אחיינית???"

"כן. אני יודע שזה נראה מוזר."

"לא נראה מוזר." נתן צבי היה נשמע המום. "רק שבשיחה הקודמת איתך הבנתי שהיא קרובת משפחה רחוקה. אין אצלכם במשפחה אף אחד שיכול לקחת אותה?"

"זה מסובך."

"כן, אבל – טוב. מה אני אגיד לך. היא ככה איבדה את שני ההורים שלה?"

"כן."

"מזעזע."

"נכון." אולי יתמות כפולה 'רגילה' מזעזעת פחות, מאשר בדידות כזו מגיל אפס.

"טוב, תראה. אני לא רוצה להתערב איפה שאני לא צריך, אבל עכשיו אני מבין למה אתה מוטרד שהיא תגור בצפון אם המשפחה שלכם כאן. איך ההורים שלה נהרגו?"

"הייתה תאונה."

"מה אתה אומר!"

יחיאל מחה את הזיעה ממצחו. "טוב, בסדר. תודה לך על העזרה."

"אני רוצה רק להגיד לך מהנסיון שלנו, שכשאתה מכניס ילד לבית, אתה בסופו של דבר מתרגל אליו יותר מהר ממה שציפית שיקרה. בהתחלה, אחרי שהאחים ההם הגיעו אלינו, הפתיע אותנו כמה מהר הם נהיו חלק מהבית. אחר כך ההורים שלהם התערבו והזיקו והכל השתנה. אבל בהתחלה השילוב היה טבעי, ואני מאמין שזה לא נדיר."

"אני שומע."

"טוב, בעצם אצלכם זה אחרת לגמרי. זו אחיינית שלכם. אתם מכירים אותה לא מהיום ויודעים מי היא, ומה זה אומר להכניס אותה לבית."

"היא גם לא ענתה לי על שאלות המיקוד, זה גם כן סיבך את העבודה."

"פה במשרד נתתי הוראה ברורה לא להתחיל עבודה עם לקוח שלא שולח בחזרה טופס מסודר עם התשובות ועם תיאום ציפיות. אין טעם לעבוד עם מי שלא יודע מה הוא רוצה."

"גם אני עושה כך מול לקוחות, רק עם מרים שאולזון זה היה אחרת. זה גם היה בתקופה שאחותי נפטרה, זה גם השפיע." דיני שמרה על טון דיבור קליל, מתעלמת מכאב הבטן שתפס אותה. האמת שהיא לא עמדה על שלה בעיקר בגלל יראת הכבוד המיותרת שתפסה מול מרים.

"טוב, בסדר. לא משנה." היה קשה לפענח את הבעת פניה של יהודית. "בואי נתמקד במה שעכשיו. אגיד לך מה נעשה. תמשיכי להתכתב איתה מהמייל הכללי של המשרד."

הטלפון של דיני צלצל. 'אמא' על הצג. דיני השתיקה את הצלצול.

"מרים שאולזון לא צריכה כרגע לדעת שזו מישהי אחרת שמתכתבת איתה." המשיכה יהודית. "תשלחי לה את הסקיצה שכבר הכנת, קראת כבר את הטופס שהיא החזירה לנו? הוא מתאים למה שהיא בקשה?"

"כן."

"מעולה. אז תשלחי לה. אם היא תאהב ותרצה להתקדם עם הרעיון הזה, אז מצוין. אם לא, אני אעביר את העבודה הספציפית על העטיפה שלה למישהי אחרת. עם שאר הלקוחות תעבדי מהמייל החדש שלך, כמו שדברנו."

"בסדר גמור."

הטלפון צלצל שוב. דיני רק העיפה מבט על המסך.

"הקו שלנו כאן הוא להשתדל לערוך כמה שפחות שיחות טלפון בשעות העבודה." אמרה יהודית.

"כן. אני גם ככה." היא לא נשמעת הכי נורמלי. "סליחה, זה כנראה קשור לאחיינית שלי, הבת של אחותי שנפטרה, היא עם אמא שלי הבוקר."

"רק היא לבד? כמה ילדים הם?"

"היא בת יחידה."

"וואו."

"טוב. אני אשלח למרים את הסקיצה עכשיו." אמרה דיני. החיוך שלה לא הכי יציב. אם הם היו לוקחים אליהם את שיר באופן קבוע, הייתה חושבת איך לספר ליהודית ועוברת איכשהו את הסקרנות שלה ומה שזה לא יהיה שילך שם. אין לה כוח להכנס לסיפורים מסובכים אם עוד כמה ימים שיר כבר לא אצלם, אחר כך תצטרך להסביר גם למה שיר לא אצלם ומה קורה איתה.

חפשה את המייל של מרים בין כל המיילים האחרונים, כשהטלפון שלה צלצל בשלישית. עוד פעם אמא. היא לא מתקשרת סתם שלש פעמים.

אין מצב שהיא יוצאת עכשיו לשיחת טלפון. גם לא לחצי דקה.

דיני ענתה לשיחה בלי להוריד את עיניה ממסך המחשב, יהודית יכולה לראות שהיא לא מפסיקה לעבוד. "כן, אמא. זה דחוף?"

"סליחה שאני מפריעה לך, אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות. שיר לא זזה מאז שהלכת."

"אני שומעת. אמא, האמת שאין כנראה מה לעשות."

"היא נראית מבוהלת. אני מנסה להרגיע אותה ואני חוששת אולי זה מבהיל אותה עוד יותר."

"יכול להיות שזה באמת ככה, אמא." דיני פתחה את ההודעה אחרונה של מרים שאולזון, רואה מול עיניה את שיר יושבת קפואה, ואת אמא מנסה לגשת אליה בזהירות. שתיהן כל כך במצוקה, והיא כאן. "אני חושבת שאין טעם לנסות, אמא. ונראה לי שכרגע עדיף באמת לא לדבר איתה."

"היא לא קמה בכלל. גם לא לשרותים."

"בסדר, אמא, לא נורא. עדיף נראה לי שתהיי במטבח."

"את בטוחה?"

"ככה נראה לי. אני לא כל כך יכולה לדבר עכשיו, אמא. אני ממש מצטערת."

היא חשה את הדופק פועם ברקותיה כשפתחה שוב את הקובץ של שאלות המיקוד. מה יהודית מרכיבה מחצאי המשפטים ששמעה?

אם הייתה משרטטת עכשיו גרף של הבטחון של יהודית בנכונות ההחלטה להכניס אותה עצמה לעבודה, הייתה שם ירידה תלולה. יכול להיות שלא הייתה חייבת לספר ליהודית על הענין עם מרים שאולזון. ליהודית נוצר סימן שאלה עליה.

עיניה של דיני עברו על השורות שמלאה מרים שאולזון בצייתנות

כן, הסקיצה האחרונה בצבע אפור – בורדו עונה על הדרישות כמות שהיא עכשיו. היא לא צריכה לשנות אותה לפני שהיא שולחת.

דיני פתחה את הענן, מחפשת את הקובץ האחרון ההוא. כשהיא הייתה בכיתה ח' טובה הגיעה אליהם בפעם האחרונה. הבית שלהם איים להתרסק תחת המצוקה שכמעט הכריעה את אמא.

בשום אופן לא הייתה יכולה אז לעלות בדעתה שהבעיות שטובה יצרה ירדפו אחריה עד למקום עבודה חדש, עשרים שנה לאחר מכן.