כבוד לקשישים – כל השנה

פחות משבוע אחרי פסח. בתי ישראל מתחילים לצבור מחדש את החמץ, וצריך לעשות קניות כי הבית ריק. ביערנו את החמץ, השתדלנו לרוקן את המקפיאים והמקררים, ועכשיו מתחילים מחדש. שבוע אחרי פסח אמא שלי מחליטה לצאת לקניות. היא ב"ה בגיל גבורות, אבל אם תשאלו אותה בת כמה היא היא תאמר 'שש עשרה'. ואכן לפי ההתנהלות שלה היא בערך בגיל הזה, אבל מה לעשות, הכוחות הם תוצאה של השנים שעברו, היא כבר לא הולכת כל כך טוב, וקשה ועייף לה. אבל היא לא מוכנה שיעשו בשבילה כמעט כלום, וגם את הקניות היא עושה בעצמה. כשיש קניה גדולה אחד הנכדים מגיע איתה, סוחב, מסיע, מפרק בארונות. אבל לקניות קטנות היא הולכת לבד, בוחרת, מחליטה מה היא רוצה ומה היא צריכה. ב"ה עצמאית לגמרי עד מאה ועשרים.

אז היא הולכת לאושר עד בסניף של רב שפע. זה ערב יום השואה, גם ברגיל מדובר בסניף עמוס במיוחד, שגם אם היה לו כפול מקום הוא לא היה פחות צפוף, וכמו עם ישראל, כולם צריכים למלא את הבית, וכולם מגיעים וכולם קונים. העגלות מפוצצות, מלאות כל טוב, שפע ברכת השם. מי חלם שאי פעם יהיה שפע כזה! אני גדלתי על סיפורי הרעב באירופה וסיפורי הצנע בארץ, והנה תודה לקל, גם בימים של מלחמה כלום לא חסר.

כולם ממלאים עגלות. אמא שלי אוספת עשרה פריטים שהיא צריכה דחוף לשבוע הזה, הולכת אל הקופות ועיניה חשכו. יש לה לחכות שם לפחות שעתיים במקרה הטוב, במקרה הרע ארבע… המוני אנשים, המוני עגלות ואלפי פריטים להעביר בקופה לפניה בתור שמזדנב עד שסופו לא נראה. היא עומדת חצי שעה בתור, ממתינה, אבל הרגליים שלה כבר מאותתות שעוד רגע תהיה חלילה קריסה. אז היא מאתרת את מנהל הסניף, ואומרת לו: "אני בת שמונים פלוס ואין לי כח לעמוד, אולי אתה יכול לקצר לי את התור?" הוא מביט בה. אין לו הרבה קונים בגילה, בוודאי לא אנשים שבאים לעשות לבד קניות, והוא מחמיא בחיוך: "קשה להאמין עלייך גברת שאת בת שמונים, אבל אני מאמין לך. הרגע יעשו לך חשבון". וכך היה. ברגע שהתפנתה קופה עשו לה חשבון והיא המתינה רק חצי שעה במקום מינימום כפול ארבע…

כל הכבוד וכפיים למנהל שברגע הבין את הסיטואציה וסידר אותה בכבוד גדול.

וכאן הבן, כלומר הבת, שואלת: כמו שיש פטור מתור לנכים ולקשישים במוסדות רשמיים של המדינה, מדוע לא יהיה פטור מתור לקשישים בכל מקום בארץ שיש בו תור? מעבר לכבוד שמגיע לקשישים ומעבר להתחשבות הבסיסית זה ממש שיעור בחסד לכל הדור הצעיר. יש כל כך הרבה משמעות שניתן לצקת לצעד כזה, אז מדוע מקומות פרטיים לא יכריזו בצורה רשמית שכל קשיש וקשישה שמגיעים לשם, מכל סיבה שהיא פטורים מתור? זה כל כך הוגן, כל כך מתבקש, כל כך נורמלי שאיך לא חשבו על כך.

בפארקי השעשועים הענקיים בחו"ל התורות משתרכים, כי אלפי אנשים פוקדים אותם כל יום. אך לכל מתקן שעשועים יש תור מיוחד לחולים, נכים וקשישים, הם עומדים בתור בצד, וכשפותחים את הפעילות באולם דבר ראשון פותחים את התור הזה ורק אחרי שאחרון הממתינים בתור הזה התיישב במקום בו הוא בחר, פותחים את התור הרגיל. חכמה בגויים תאמין.

מי מרים את הכפפה?

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]