יש סלנג כזה, שרווח בקרב אימהות שמוכנה – "צומי שלילי". הן כמובן מתכוונות לתשומת לב על התנהגות לא נאותה. תשומת לב שגורמת לילד להתנהג שוב ושוב התנהגויות שהיא האם אינה מעוניינת בהן. מה כוללת תשומת הלב הזו? בעצם הכול חוץ מהתעלמות, שיחה והסברה, הערות, תזכורות, ניסיונות להסחת דעת, ואפילו מחמאות: "די, לא מתאים לך לסרב לאמא, את זוכרת איך עזרת לי אתמול כל כך יפה?" שימו לב, הסירוב שלה כעת, הוא התנהגות לא נאותה, ואת בנואשות גדולה, מנסה את כל הדרכים והשיטות שיפעילו אותה כאן ועכשיו, ולא שמה לב שבמו פיך הזמנת את הסירוב הבא, המסר הסמוי: כדי לשמוע מחמאה והכרת הטוב מאמא, עלי לסרב בתוקף, היא כבר תזכיר לי את הטוב שבי…
אבל שימו לב, גם תגובות לא נעימות עלולות לגרום להתנהגות להשתכפל: כעס, גערות, הערות, איומים, עונשים ועוד, שהן תגובות לא נעימות בעליל, ואפילו כאלה שגורמות הפסד או סבל ממשי אך למרבה הפלא גם הן עשויות להיחשב כתשומת לב שקוראת להתנהגות הזו להתרחש שוב ושוב, כי הן שמות את הילד במרכז ההתעסקות של המבוגר, נותנות לו נוכחות ומספקות לו רוגע ובטחון לכך שהוא זכור ומטופל. ושווה לו לסבול את העונש בשביל לקבל את התחושה הבסיסית הקיומית הזו.
בניתוח התנהגות מתייחסים בכובד ראש לתגובת הסביבה בעבור כל התנהגות, כי התוצאה של ההתנהגות, היא זו שתזמין אותה להתרחש בפעם הבאה, זהו כלי רב עוצמה וכגודל עוצמתו כן גודל הזהירות כלפי השימוש בו, לטוב ולמוטב.
קיים תיעוד מצמרר מבתי היתומים של רוסיה הקומוניסטית, שמספר על חדרים מלאים תינוקות דוממים, שקט נוראי וכבד שאינו מאפיין תינוקות בריאים אשר הבכי הוא שפת התקשורת העיקרית שלהם עם העולם שסביבם, הבכי הזה, יתרחש ויהיה כלי משמעותי ופעיל רק אם יקבל מענה, שם, התינוקות קבלו אוכל וטיפול לפי לו"ז קשוח, תינוק שניסה להשתמש בשפה המוכרת שלו מבית הוריו הבין מהר מאוד שלשווא הוא מענה את עצמו וצורח, איש לא ייגש אליו בעקבות הבכי ובאופן עקבי! לכן הוא חדל להשתמש בשפה הזו!
זוהי דוגמא איומה לכך שתגובת הסביבה מעצבת את ההתנהגות באופן חד משמעי יעיל וגם מסוכן. אנחנו משתמשים בה בזהירות ועל פי כללים מקצועיים שמודעים לתוצאות ושוקלים את כלל התועלות וההפסדים, לדוגמא, איננו רוצים להכחיד בכי של תינוק, כי אנחנו כן רוצים שישתמש בבכי לצורך ההישרדותי שלשמו הוא נברא, לצורך ביטוי מצוקה. אבל לא בשביל לגייס אותנו לשבת לידו ולנדנד אותו או להחזיק בידו, עד שירדם… (ואל תצפו שאכתוב כאן איך עושים את זה, כי זה אינדיבידואלי מדי, להורים יכולת ההתקשרות המתעצבת בגיל הזה היא קריטית, והאחריות הזו בכתיבה להמונים קצת מפחידה אותי).
מה שכן חשוב לי להאיר לכן היום, מתייחס לתופעה רווחת בקרב הורים ומורים, וחשוב להיות מודעים אליו: פעמים רבות אנו מזיקים לעצמינו ולתהליך עיצוב ההתנהגות, כאשר אנו מתמלאים עזוז וגבורה, מחליטים החלטה, עומדים בה עד שנגמרת לנו הסבלנות ואז נשברים. זה, לידיעתכן, פועל נגדנו ומחזק את אותה התנהגות שרצינו להכחיד!
אם החלטתי להתעלם מהילד שמפזר אוכל על הרצפה ביודעין, לא כי הוא משחק ובודק את כוח המשיכה, אלא כי הוא רוצה את תשומת הלב שלי, בוודאות. אכן התעלמות במקרה זה, היא כלי עוצמתי ועשוי לגרום לילד להבין שבדרך זו לא יקבל יחס מאמא, ולכן, אני מציצה על הלכלוך באדישות מעושה, ושותקת, חושבת על העבודה שמחכה לי ומתמרמרת לי בלב בדממה. רואה שסיים לזרוק את שאריות הצלחת שלו לרצפה, ו…עובר לאלה של האחים, ועדיין גיבורה ודוממת, אבל אז אני מגלה שהוא עבר לזרוק את האוכל על השערות החפופות של הקטנה ו-מתפוצצת!! זהו, ברגע זה הוא הבין שצריך לעבוד קשה וזמן ארוך יותר בשביל להשיג את היחס שלי, כלומר לזרוק אוכל מכל הצלחות וללכלכך גם את שאר הילדים ולא רק את הרצפה!
והנה דוגמא טרייה מאמא טרייה: "תהליך ההשכבה של הקטנה שלי אינו כזה ידידותי, אני לא רוצה להיות אמא מפנקת ולכן, אני נותנת לה לבכות במיטה, ורק אחר כך ניגשת…" אופס! מה הקטנטונת שלך למדה? שבוכים ובוכים, אפילו הרבה, ובסוף אמא באה!
התעלמות היא כלי עוצמתי אבל רק אם היא עקבית, ואם החלטת להשתמש בה, הכיני את עצמך להסלמת האירועים ולתוצאותיהם, וודאי שאת מסוגלת לעמוד בה בכל מחיר, ואם לא כן, אל תתחילי בה! כי את מחזקת את אותה התנהגות איומה ומתסכלת שרצית להכחיד.
ולכן, בדקי האם מכירה את את הילד השובב והאמיץ שלך? יש לו תעוזה? דמייני למה הוא מסוגל להתקדם… את תעמדי בזה? חשבי על התינוקת שלך צורחת שעה שלמה בבכי קורע לב? את נמסה ונשברת? אם את לא בטוחה – אל תתחילי עם הכלי הזה של "התעלמות", את מלמדת אותם שהם מצליחים להשפיע.. רק שעליהם להיות עקשנים ומתמידים!
את חייבת לקבל על עצמך את ההתמדה והעקשנות במקום הילדים החכמים, כדי להיות זו שצוחקת אחרונה 😊
אם קבעת כלל שעל זריקת חפצים יוצאים לפסק זמן (זמן שקט וריק בחדר אחר ללא שיח ויחס, מספר דקות כמספר שנות הילד), אזי בכל מקרה, פסק הזמן הזה, יצא לפועל, ולא משנה במה את עסוקה, כחלק מהמוכנות, עצרי ה-כ-ל (כבי את הגז, ידעי את החברה בטלפון, תני את התינוקת לשכנה, וכו') וקחי אותו לפסק הזמן הקבוע בחוק שלכם בשתיקה רועמת!!! (שלא יהפוך להיות פסק 'צומי')
החוכמה האמיתית היא התכנון והמוכנות, התנהגויות חריגות, דורשות הבנת סיטואציה וידע אבל גם גמישות מצידנו, אם החלטת שבן השלוש שלך חייב לחדול מהכאת האחים שלו, ואת מתכוונת להחזיק את ידיו לשלוש דקות בכל פעם שישתמש בהם לרעה, זה חייב להיות בכל פעם! (ושוב, כמובן ללא שיח וללא קשר עין ולהיפך, אם אפשר המשיכי להתעסק במשהו חלופי: ספר, תהילים או טלפון, כדי שלא יחוש שאת איתו, ולא יקבל "זמן צומי" על התנהגות לא נאותה!) זכרי, תגובה לסירוגין מחזקת התנהגות, מגבירה אותה ולא מפחיתה אותה.
והנה לך טיפ קטן: אם החלטת להכחיד התנהגות מסוימת, ואת רוצה לעשות את זה הכי זריז שאפשרי, חזקי אותה לפני כן בעקביות על, במשך שבוע, גשי אל הקטנה בכל קריאה ובכי, ומיד!
רוצה לגמול ממוצץ? תני כל היום בכל הזדמנות ובכי , מוצץ! כשתחליטי להעלים אותו, הפרידה תהיה קצרה מאוד, המוצץ אינו מגיע ולא יגיע! ולעולם ועד.
ההפנמה של היעלמות המוצץ – מהירה וחדה (הכל כמובן באופן יחסי לאותו ילד).
החלטת לגמול את השובב התורן מהרמת יד על אחיו? בשבוע הקרוב, התייחסי לכל הרמת יד! גערי, הסבירי ודברי על כך עם הילד בזמן אמת, במילים אחרות: המון צומי וקבוע (גם אינו נעים), אל תתעלמי באף סיטואציה.
רק כעבור שבוע אינטנסיבי, שבו כמובן ההתנהגות תלך ותתחזק, עצרי את החיזוק הקבוע באחת. כלומר מיד לאחר הרמת היד, הוציאי אותו לפסק זמן, מבלי לומר מילה! הילד מבין תוך שתי תגובות כאלה את ההקשר המדויק, לכן אין צורך להסביר למה ועל מה, ובעיקר: אסור להסביר לו! כי הכחדת ההתנהגות הזו, משמעותה 0 תשומת לב! בבת אחת! אין יחס ואין תגובה, שלהם הוא היה רגיל כל כך עד כה. שבי עם הגב אליו, והקפידי על דממה מצידך מטוב ועד רע, גם לא קשר עין, הטוב ביותר יהיה לקרוא תהילים או ספר, כשאת מתעסקת במשהו אחר, את ודאי לא מתעסקת בו, וזוהי ההכחדה.
כעת, ספרי לעצמך תוך כמה פסקי זמן עקביים כאלה, ההכאות מצידו נעלמות כליל.
לא קרה? ההכאות ממשיכות? למרות שאת עקבית ומקפידה על כל סעיפי התוכנית? זה סימן שיש משהו נוסף בסביבה שמחזק את ההכאה מצידו, צריך לבחון היטב מהו! אולי גם להיעזר באיש מקצוע.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
מה מרוויחים מלבחור בהתעלמות? לא הבנתי…
למה באמת לתת לילד להשחית ולשפוך על הרצפה? עד שנמגר את ההתנהגות הבית יהיה מלוכלך…
למה לא למגר התנהגות כמו שעשו אבותינו ואמותינו, בדרך הכי פשוטה:
לוקחים את הילד לחדר לכמה דקות…
כמו שכתבת בהמשך – לקחת בצורה שקטה וברורה, בלי הרבה רעש.
זה הרבה יותר יעיל מאשר להתעלם.
ישנם הורים רבים שמבינים שאם הילד רוצה "צומי" דרך התנהגות שלילית, צריך לא לתת לו צומי, דרך ההתנהגות הזו, כדי שלא יבין שהיא משתלמת. מה שנכון נכון. אבל בתנאי, שלימדנו אותו בוודאות! דרכים חלופיות להשגת הצומי הזה, ושאם אנחנו מחליטים להתעלם, כדי שלא לחזק התנהגות מסויימת שאינה רצויה, נעשה את זה עד הסוף. ולא חלקית.
אולי קצת לא קשור… אבל בכל זאת:
אסוררר להתעלם מבכי של תינוק בלי לבדוק מה מפריע לו.
שמעתי על סיפור מצמרר של תינוקת שהייתה בוכה המון המון בלי סיבה, ויום אחד החליטו ש-זהו, לא מתייחסים עד שהיא תירגע. הבכי הלך ונחלש… וכשבאו לחדר לאחר זמן מצאו שהיא נחנקה מהשמיכה…