כשעלתה הביתה עם חזקי, שאל אותה יחיאל אם הוא יכול לצאת מיד. ידעה שהוא צובר פערים בעריכת הספר שהוא עובד עליו, ושהדד ליין שלו לחוץ, והסכימה.
הבית רחש בלגן כמו בית שההורים נעדרו ממנו חצי יום בגלל הקמת מצבה בבאר שבע. ארי יילל, ריקי הייתה מותשת. אלישבע ממורמרת, שושי דאגה מכך שהיא צריכה חתימה על שני עמודים של קריאה בחוברת, ויונתן ואילה רבו.
"תסתדרי?" שאל יחיאל.
היא ענתה שזה בסדר, היא יכולה להסתדר. היא באמת יכולה. נשים אחרות מסתדרות עם בית עמוס משלה, עבודה תובענית יותר, ובעל שעוזר במקרה הטוב רבע ממה שיחיאל עוזר.
אם יחיאל מרגיש מחויב לעזור לה בכל ערב, לא פלא שהוא חושש עוד יותר לקבל את שיר בקביעות.
חזקי דיבר עם שיר בחדר הילדים הסגור. הילדים נכנסו כשרצו להוציא משהו, כמו תמיד. שיר עדיין השתתקה בכל פעם שהדלת נפתחה. כך דיווחה אלישבע.
חזקי חושב שמפריע לה שהוא מגיע לבית שלהם?
זה לא עלה בדעתה. היחסים שלהם תמיד היו טובים וקרובים. וגם עכשיו. זה מה שהיא לפחות חשבה. חזקי גם מתייחס יפה לילדים שלה כשהוא פוגש בהם. הוא כמו שהוא היה תמיד.
חוץ מהענין של שיר.
או בעצם, ממה שסביבה, מטובה ומההורים.
מה השעה?
יש עדיין סיכוי להשיג את עירית.
"אני מרשה עכשיו בגמבוי." אמרה דיני לילדים. זו אופציה שהיא שומרת לזמנים שבאמת צריך, בזמן האחרון יש מדי הרבה שעות כאלה. "עושים תור. כל אחד עשר דקות. מי שלא יספיק היום, ימשיך מחר. ריקי, את אחראית, כולם שומעים בקול ריקי."
ריקי הביטה בה. "לאן את הולכת?"
"לשום מקום. אני רק נכנסת לחדר לדבר. אני צריכה לעשות איזו שיחה. לא להפריע לי לשום דבר."
היא לקחה את ארי בזרועותיה כשנכנסה עם הטלפון לחדר הורים.
צלצלה. לא היה מענה.
חייגה שוב. ושוב.
"יש כאן באמת משפחה על הפרק, בשביל שיר." עירית נשמעה עייפה כשענתה לבסוף. "מדובר בזוג חרדי מצפון הארץ, זוג ללא ילדים, בשנות החמישים. אנשים איכותיים."
החזה של דיני כאילו נסחט מהמחשבה על שיר נכנסת לבית זר. "את חושבת שהם מתאימים?"
"אני חושבת זו הצעה מצוינת בשביל אחיינית שלך." שמעה את עירית עונה. "הם אנשים טובים ואוהבים, ויש להם נכונות להתמסר."
"אז.. אז מה עכשיו בעצם?"
"באופן רגיל יש הליך של פגישות מקדימות ובדיקת התאמה, אבל אנחנו עוד לא שם. יש פה ענין שאני צריכה לבדוק."
"את יכולה להגיד לי מה?"
"חשוב להם לקבל ילד בריא ורגיל, לא ילד עם צרכים מיוחדים. הם הדגישו את הנקודה הזו."
"שיר היא –"
"היא כמעט לא מדברת, אלא רק עם אחיך ועם מי שהיא הכירה לפני שאמא שלה נהרגה."
הדופק של דיני זינק לקצות אצבעותיה. "זה מצב זמני. לא?"
"זו אילמות סלקטיבית שנוצרה בעקבות טראומה. אי אפשר לדעת לאן היא תתפתח. לא כל הילדים מחלימים מאילמות סלקטיבית, ויש גם מצבים בהם הסימפטום של האילמות נעלם, אבל מופיעים סימפטומים אחרים לחרדה. החרדה היא בעצם הבסיס להיווצרות ההפרעה בדבור."
דיני התיישבה עם ארי.
"במצבים כאלה תמיכה נכונה בתקופה הראשונה לטראומה מגדילה את הסיכוי להחלמה." שמעה את עירית ממשיכה. "יכול להיות שהזוג ההוא יחליט שהוא רוצה לקבל את שיר ושהוא מוכן להתמסר כדי לעזור לה. אני אעדכן אותך."
–
דיני השאירה את הגמבוי אצל הילדים בזמן שהאכילה את ארי וטיגנה חביתות במטבח. חזקי עדיין שוחח עם שיר.
שיר הייתה שקטה לגמרי בבית העלמין הלב יצא אליה. דיני חיבקה אותה, חשה את שיר מתקשחת מדי פעם, אבל רוב הזמן נענית לחיבוק ונצמדת אליה. חזקי רכן לשיר, הסביר לה מה קורה, מה עושים עכשיו. למה אומרים תהילים. סיפר שאמא שלה מסתכלת עליה מלמעלה, שהיא אוהבת אותה בכל רגע. שאמא שלה יודעת שגם שיר אוהבת אותה, שהיא שמחה ששיר באה לבית העלמין ביחד עם כל הדודים, ושכולם אוהבים את אמא ומתגעגעים אליה.
דיני השתאתה מהיכולת שלו למצוא את המילים ומהיציבות ששידר. חשבה על הקשר הבטוח שיש לו איתה מאז שנולדה, ואז נזכרה שסיפר שהוא מתייעץ בקביעות עם פסיכולוג. הוא בוודאי שאל מה אפשר לעשות בשביל לעזור לשיר.
"שושי, בואי, אני אקרא איתך עכשיו בחוברת. ילדים, מספיק עם הגמבוי."
הם חזרו להתווכח ולריב ולילל. הייתה צריכה לתת להם עוד כמה דקות מול המסך, בזמן שהיא קוראת עם שושי.
"יונתן ואילה, לכו לאכול. אלישבע, אני אדבר איתך אחר כך."
היא עקבה אחרי שושי, נשקה לה וחתמה שהיא קראה מצוין, החליפה טיטול לארי, ברכה עם אילה ברכת המזון, זרזה אותה לאמבטיה, ואז אמא שלה התקשרה.
בבית העלמין אמא נראתה היום גרוע, ואבא עוד יותר.
"יש לך כמה דקות, דיני?"
"כן." מאוחר יותר לא יהיה קל יותר. "מה שלומך, אמא?"
"ברוך השם, בסדר עד כמה שיכול להיות בסדר. תשמעי, דיני. חשבתי על משהו בקשר למחרתיים, כשאת יוצאת לעבודה, תגידי לי אם יהיה לך נוח. במקום שתשלחו את דיני למטפלת של ארי, אני יכולה לבוא ולשמור עליה בבית שלכם. זה יחסוך את הכסף של המטפלת, ואני גם אוכל להכין לכם צהרים ולארגן את הבית בזמן שאת בעבודה."
המילים הסתובבו סביב דיני כשהיא עזרה לאילה לחלץ את זרועותיה משרוולי החולצה. אמא הייתה מגיעה בעבר לעזור לה, עד הקורונה. זה הקל בשעתו, ולא רק טכנית.
"אבא בקש ממני להגיד שהוא ישלם את הכסף למטפלת, אם אתם כן מעדיפים לשלוח את שיר. ואם אני אגיע, אז הוא ייתן לכם את הכסף לדברים אחרים. בשביל הוצאות שיש לכם. איך שאתם רוצים. הוא כבר הרבה זמן מתכנן להעביר לכם סכום שיעזור."
"אמרתי לך שאנחנו אמורים לקבל תשלום מהרווחה." לאבא ואמא אין באמת את הכסף שהם מציעים.
"אבא אמר שבכל זאת הוא יעביר. שיהיה לכם יותר קל." קולה של אמא שקע קצת. "תחשבי אם את רוצה שאשמור אצלכם על שיר ותגידי לי."
אמא באה אליהם בשבוע שעבר באחד הימים. היא רצתה לחזק את הקשר עם שיר. שיר כמעט לא הגיבה כשאמא פנתה אליה. זה היה צפוי, אבל לא עשה את הדחיה למכאיבה פחות בשביל אמא. אמא השתדלה לא ללחוץ, רק הציעה ממתק או משהו אחר מדי פעם, והתייחסה בעיקר לילדים האחרים, אחר כך הלכה לעזור לדיני במטבח, אבל לא הצליחה לעשות הרבה. כל הכוח כאילו נלקח ממנה מאז האסון.
עכשיו חלחל לקולה צליל של חיים.
לא לענין שהיא תגיד לאמא שהיא צריכה לחשוב, זה כבר ישדר שהיא לא שמחה שאמא תבוא.
"תודה, שאת מציעה, אמא. רק רגע."
דיני פתחה את הברז, והחזיקה את הטלפון בשעה שהמים שצפו לתוך האמבטיה. למה משהו כבד לה, אם ברור שההצעה של אמא תעשה להם הרבה יותר קל?
אמא לא ביקורתית, ובזמנים שהייתה מגיעה היה לכולם טוב איתה. אם משהו קשה עכשיו, זה רק בגלל האסון. השכול והאבל, הידיעה שאמא שבורה מכך שאף אחד לא לוקח את שיר, הכמיהה שלה להחזיק במה שעוד אפשר להחזיק.
קשה לה לראות את הכאב של אמא, אבל כמובן שזו לא סיבה להתרחק.
ליחיאל יהיה קל יותר אם אמא תהיה נוכחת בבית. אמא בטח תתאמץ במקסימום כדי להוציא את עצמה מהקפאון של האבלות. היא תסדר את הבית ככל שתצליח, תכין ארוחות צהרים. הילדים יהיו מאושרים שסבתא נמצאת. גם לשיר זה עדיף. היא אמנם עוד לא התרגלה לאמא, אבל המטפלת של ארי זרה לה לגמרי. גם יהיה טוב בשבילה להישאר בבית שהיא כבר מכירה.
והיא עצמה אפילו לא תהיה בבית, אין שום סיבה שהיא תגיד שלא.
"זה רעיון נהדר, אמא." דיני עצרה את זרם המים. "ממש תודה. אנחנו נשמח שתבואי."
דיני כל הזמן טובה בשביל כולם, עושה מה שייטיב לכולם.
זה מאוד ראוי להערכה.
אבל איפה היא עצמה?
(אולי אני נשמעת ברוח הדור: תדאגי לעצמך, תקשיבי לעצמך… אבל בכל זאת נראה לי משהו לא נכון בהתנהלות שלה).
דוקא בפרק הזה נראה שהיא מזיזה הצידה את המחשבות האחרות וחושבת לעצמה – אם זה טוב לי שאמא תבוא למה לסרב? ומקבלת את ההצעה של אמא שלה.
כן הייתי אומרת פה שהיא מקשיבה לעצמה ודואגת שיהיה לה טוב
בעיני דוקא דיני מתנהלת פה הכי נכון.
סוף סוף היא אומרת מה היא חושבת ורוצה,
חרף המורכבות המטורפת, העומס הנפשי והטכני, היא מפליאה לעשות! השיקולים לכאן וּלכאן שהיא מריצה לעצמה, הם כ"כ שקולים, בשׂום שכל, וכן, גם ברגש, אבל לתחושתי היא כבר לא מְרַצה.
היא פועלת באופן מיושב שקול וּמעורר השראה.
דוקא איני רואה שהיא מוָתרת על עצמה וכו' וכו' כפי שנטען פה, אלא פועלת עפ"י הבנתה הבריאה מאוד בעינַי.
והאמת? לא בטוחה שיעוץ מקצועי היה מיטיב איתה.
בעיני היא מעבירה את עצמה תהליך מדהים חכם וּבריא ביותר.
ו…נ.ב: זה לא חטא להיות צדיק..
כן הייתי מציעה לדיני את "נקודת החבר" -דוקא חברה טובה שתוכל לשתפה. אם היא חשה צורך בכך. לא כולם צריכים…
איזה צדיקה דיני!!
אלופה,
אבל תאמת, זה לא נכון להתנהל ככה,
לתת לכולם הכל אבל לא לעצמך..
זה לא הגיוני, לא אנושי, לא מוסרי ולא זוגי.
ההתחשבות שלה מול יחיאל היא זו שמאפשרת לו להתרכך, וההורים שלה כ"כ טובים מנסים לעשות מה שהם יכולים,בכל פעם מציעים משהו אחר שיכול להתאים.
בלי לדון את דיני בכלל, בסדר?
קריטי קריטי למשפחה שניצבת בצומת לא מוכרת, בודאי בצומת הזויה וקורעת כל כך, להתייעץ עם גורם מקצועי, ומייד.
זה לא טיפול! זו עזרה ראשונה!
נקביל את זה לפציעה עם איבוד דם (וזה מה שזה). הנזק הוא בלתי נמנע ולא יוכל לתקון. כל רגע מנוהל מקצועית יכול להציל איבר מנמק. כל רגע של עבודה מהבטן – דן עוד חלק לאבדון. דיני נפשות הם לפחות כמו דיני גופים!
עם כל הכבוד לצדיקות, להקרבה וכו' וכו' – דיני פועלת גרוע ומזיק. (כולם, כמובן; אבל דיני היא הנושא). בתום לב ועם הכוונות הכי טהורות; זה לא משנה לנמק שהולך ומתפשט.
עירית דווקא הציעה לה התייעצות. אם היא לא סומכת על עירית – שתתקשר מצידי ללב שומע ותבקש הנחיה.
קריטי לפחות כמו זעקה לעזרה לעסקן רפואי.
למה מה שדיני עושה גרוע ומזיק?
כי זה לא מקצועי. ככה פשוט.
לב, רצון, אהבה, חכמה – הם לא כלים מקצועיים.
האם היא היתה מבצעת תפירה כירורגית בלי נסיון מקצועי? אולי זה כן היה מצליח?
אם היה מתגלגל כאן עניין משפטי, האם היו סומכים על מועצת השבט או עצות מהכוילל, או לוקחים עו"ד מקצועי?
אפילו לגבי גוזרת בד כדי לתפור שמלה, התשובה ברורה. אפילו שיש לה חוש אסטטי וגישה ולב ענק וכו'
מחוור לנו, שכל התערבות רפואית (או חוסר טיפול) חובבניים, הם מזיקים וגרועים.
בסיטואציות מסוכנות, בדיני נפשות, כשאין לנו כלים מקצועיים, חובבנות בהכרח מזיקה וגרועה.
הרבה פעמים הייעוץ המקצועי אומר לך תעשי מה שלב שלך אומר לך… יש לך רצון טוב וזה מספיק… התיעצתי המון בחיי ושמעתי המוון את המשםט הזה…
יכול להיות שבעומס המורכב של היום יום בבית, עם שיר, עם הילדים שבודק מתנהגים שונה מהרגיל, עם שיחות הטלפון לבני המשפחה, להורים ולעו"סית, אין בכלל פניות לנשום רגע ולפנות לייעוץ.
לא אומרת שאת לא צודקת. ייעוץ הוא חובה במקרה כזה, אבל אפשר להבין למה דיני לא מגיעה לזה. במיוחד שלכאורה שיר היתה אמורה להיות אצלה כמה ימים בלבד…
דיני היא לא הנושא. המקרה והגישה הם הנדונים.
שימו לב שפתחתי – בלי לדון את דיני בכלל.
את ממש צודקת. גם אם מי שהם יתייעצו אתו יגיד לדיני תעשי מה שהלב שלך מרגיש, כמו שמישהי כתבה פה למעלה, הם לפחות ידעו שהם בכיוון הנכון ושום יועץ לא אומר רק תעשי מה שהלב שלך מרגיש הוא גם נותן כלים וגם לא פחות חשוב מקום בו דיני ויחיאל יוכלו לפרוק את מה שהצטבר בהם בימים האלו.
סיפור ארוך…………….
פרק מהמם. תודה
אתן לא שמות לב שהוא לקראת סיום?
ההתפתחויות נהיות בקצב מהיר יותר…
איזה מתח…
מאוד מפריעה לי היחס הטכני של דיני לילדיה.
היא ממש מזניחה אותם, לא רק רגשית,
ועושה עבורם רק מה שחייבת.
הסיפור של שיר הוא ממש על חשבונם.
לא חכמה לעשות חסד עם אחרים על חשבון מישהו אחר.
גם לי.. מאד מפריע..
הילדים תמיד מפריעים לה, היא תמיד צריכה להסתגר ולהיעלם מפניהם..
ולהשאיר את ריקי על כולם.. מקסימום לוקחת את ארי.
אני סקרנית לדעת מה את עושה כשאת עם הילדים, ואת צריכה לעשות שיחת טלפון בדחיפות הרחק מאוזניהם. (למקרה שאת עם ילדים בגילאים דומים בבית…)
ברור שאפשר ללכת לחדר כשאת צריכה לערוך שיחת טלפון.
אבל שימי לב, לארוך כל הסיפור, היא משחקת רק עם שיר, מקשיבה רק לה, חושבת עליה כל הזמן…
ולילדיה – רק מה שחייבת כדי שלא יפריעו לה להתעסק בשיר ובענייניה.
היא קראה עם הבת שלה ונשקה אותה, לא זוכרת איפה זה היה כתוב..
יחס טכני?
זה בגלל שהסיפור הוא עליה. דווקא בפרק הזה מתוארת הקריאה שלה עם ביתה, בתוך כל עיסוקי הערב… זה פשוט לא רלוונטי לסיפור. למה נראה לך שאיננה מחבקת את ריקי או ארי או אלישבע? אבל מה הקשר לכתוב את זה?
גם לי יש ילדים, וגם אני צריכה לפעמים להיכנס לחדר כדי לשוחח
לא על בסיס קבוע, ורק מה שדחוף
(היא גם מתקשרת מיוזמתה לחזקי, כדי לשוחח איתו סתם, ולמה לא להגיד לאמא, נחשוב על זה נדבר שוב..)
והנה אני מתנהגת כמו כולם, ומנתחת את דיני, ולא מקבלת את זה שהיא שונה ממני 🙂 וזה פשוט סיפור… 🙂
אני מניחה שאם היית מחזיקה בבית ילדה במשך חודש, היה לך דחוף לדעת האם העוסית מצאה למה משפחת אומנה או לא.
אישה לא אמורה לחנוק את עצמה, ובמיוחד לא במצב קצה שכזה, עד כדי לא להתקשר לשמוע מה חדש עם השאלה הכי קריטית ובוערת על הפרק, כי הילדים ישארו עוד כמה זמן בסלון.
היא אחראית, היא אומרת להם מה לעשות בינתיים, גם אם זה גמבוי, ולא משאירה ואתם רק לריב ולילל, שגם זה לא נורא. היא לוקחת איתה את התינוק כדי לא להכביד על הבת שלה?
מישהי אחרת במקומה כבר הייתה צורחת על הילדים.
אם הסיפור חוטא באותנטיות,אז אולי לכיוון הזה.
בקשר למה לא להגיד לאמא שנחשוב, אני דווקא ממש התחברתי למה שהיה כתוב: 'לא לענין שהיא תגיד לאמא שהיא צריכה לחשוב, זה כבר ישדר שהיא לא שמחה שאמא תבוא.'
לדעתי זה סיבה בהחלט הגיונית במיוחד שאמא שלה כל כך שבורה ואחרי סיפור כזה טראגיי
קורה הרבה פעמים במשפחות הככככי טובות תקופות עמוסות שאין הרבה פניות לידים לכולם או לחלקם. אף אחד לא מת מזה. כמה דקות של הסבר שזה כרגע המצב ובקשה להתחשבות בתקופה הקרובה, ויש מצב שאת מקבלת בסוף התקופה ילדים הרבה פחות מפונקים….
מסכימה בהחלט .
ילדים כאלה רק יגדלו להיות טובים יותר.
הם רואים חסד, הם רואים הורים מדהימים וּמסורים.
זוכרת את השיח הבוגר בין ריקי לאִמַהּ- היא ממש לא הראתה מצוקה או רגשי קיפוח הורי.
כולם אוהבים את שיר ורוצים בהשארותה בביתם.
למה את שמה את הטלפון שלך???
אני חושבת ששרי היא מתארת בצורה אותנטית בית במקרה קצה.
לכולנו מקרים כאלה.
וביומיום דיני עושה לי רושם שלי אמא מאוד חמה ונוכחת. לדעתי היו כמה
סיטואציות כאלה. ברור שיש זמנים שהאמא עמוסה רגשית ופחות פנויה לילדים.
וזה שהיא עומדת ומכינה להם חביתות ושומעת את הבת קוראת – מבחינתי זה וואו.
במצב שהיא מצויה בו, כמובן. ההצפה הרגשית הזו, הבלבול הפנימי, התהיות,
חוסר הוודאות – אלו דברים שמקשים מאוד מאוד על התפקוד. ודיני לא צועקת על
הילדים ולא מוציאה עליהם את הקושי שלה. אני לא יודעת למה יש עליה כל הזמן
ביקורת בתגובות. אני רואה בה אישה מיוחדת שעושה את התהליך שלה, כמו כל אחת מאיתנו…
זה סיפור שמתאר חלקים מהחיים, זה לא מצלמות אבטחה בבית של דיני…
אני המון פעמים מסתגרת כדי להחזיר נשימה או שפיות
וזה לא בושה לברוח לפעמים
בדיוק
ואני כרגע עם קטנטנים בבית, שרודפים אחרי
לא נעים, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי נחה בשירותים… 🙂
(גם ככה הם נוטים לעמוד לי מאחורי הדלת ולוודא שאני לא טובעת באסלה…)
לגמרי!
צחקתי בהזדהות
אצלי זה עובד עם דפיקות על דלת השירותים ובכיות מאחוריה:)
חחחח 😆
חחח בול!
ואני חשבתי שאני היחידה 😂
אכן שמנו לב שזו משפחה שלא מתייעצת מתי שצריך, והקשרים שלהם ביניהם שטחיים . קצת ייעוץ ועוד טיפה התעניינות והקשבה ואולי דברים היו שונים