לשמוח? כמה פשוט. כמה לא.

עוד שמחה במשפחה.

אולם נוצץ.

איפור קשוח.

משפחה יפה, מושלמת לתמונות.

חיוכים הרמטיים.

חיבוקים בקצב שהמייקאפ לא עומד בו.

"נו, אז את שמחה?"

מחייכת לעצמי, למראה, לילדים המאושרים שסביבי.

– זה לא עוזר.

כועסת על עצמי.

גם לא עוזר.

למה?

"למה את לא שמחה???"

אולי כן? אני בודקת חזק,

מנסה לגרד את זה מתוכי.

"מה זה לשמוח?"

שאלה קשה.

נדושה.

רוצה להכיר אותך באמת, שמחה.

לא להתחפש אלייך.

פורים.

איזה כיף, כולם  צריכים להתחפש. לא רק אני.

לכולם יהיו מסכות (אולי יהיו גם שיורידו…), יהיה מעניין!

והנה, יופי, זה עוד יום שאוכיח לכולם ולעצמי שאני מזה יכולה ומתוקתקת (כמו אלו שצוחקים עליהן בשבי רגע…).

אצלי זה פשוט עובד (תתעצבנו עכשיו…). הסט המשפחתי לא היה בשום חנות על המדף, התחפושת מתאימה למתנות ולמסר לברכות לשכנים, לסבתות מכל הצדדים, לרעבעס, גננות, מורות וראשי הישיבה (בהם התחשבנו 😃) הכל בעיצוב גרפיקאי מתוקתק (איכס, לא הייתי אוהבת לקבל כזה…), ולא שכחתי גם להזמין תוספת שיער ומלמלת תחרה שתתחבר לנעליים….

כל כך כועסת על כל מי שמשתגעת ככה, תמשיכו לצעוק על זה…

אבל על עצמי צעקתי –  ש"ככה יהיה, את תעשי את זה יפה, מושלםם!!"

כזה, שאולי יטשטש לי את השריטות שבפנים.

כזה, שיצליח להוכיח לי אמהות, כח וכל מה שאני כל כך רוצה להרגיש…

"נו, עכשיו את שמחה??"

לא. אני כבר פחות אמפתית ונחמדה.

הגזמתי ממש.

תגידו, מה הבעיה לשמוח??

זהו.

אני כמעט נמחצת, מול הצרחות בתוכי.

עומדות מולי שם בשורה כל המורות משנות הילדות ועד הזקנה, הקשוחות יותר ואלו שנמצאות לי עמוק בנשמה, כולן צועקות על שמחה, מסבירות שמחה – רוקדות שמחה…

וואו, כמה שהן יודעות לעשות את זה! אלופות אתן! (באמת…)

עומדים שם גם כל מאמרי חז"ל, כולם יודעים לומר בכל הצורות כמה חשוב, צריך, כדאי.

וכן, יש גם פטנטים פשוטים וקלילים, שהרי "השמחה נמצאת סביבנו"  רק – "לפתוח את העיניים"…

ומה שהכי קשה לי לפתוח עיניים ולראות – זה את המאמרים, המדרשים, הדיבורים הכל כך קדושים ונכונים שמאיימים ומסבירים לי על כוחה ואיסורה של העצבות… 

קטונתי מלהצליח לנסות להצדיק את עצמי להם. אני כבר חוזרת בתשובה במהירות הבזקק.

ו.. הלוואי שבזה הסיפור היה נגמר..

רגע, אני כן אלופה בלתרגל את זה:

"כדי להרגיש עשירה – תספרי את כל הדברים שיש לך שכסף לא יכול לקנות…"

וואו, אני באמת נהיית עשירה ברגע,

וכן, גם הלב מתרחב.

ואז, אוף, מתכווץ שוב.

כי – "נו,את רואה… אז איך את לא שמחה?"

עדיין לא?

כפוית טובה שכמוך!

אני מפחדת ממך, שמחה. את כל כך מאשימה אותי ואת תמיד צודקת.

וכמוך, הרבה חגים על המפה, שמגיעים גם הם עם אצבע מאשימה.

ממש כמו ה"אריה של אלול" שמפחיד ושואג לנו (וכן, יש כאלו שכבר מצליחים ללטף את הפרווה שלו… קניתי כזה מאיקאה – זה טוב כדי להתאמן על זה…),

עלי שואגת בפרט מצוות "ושמחת בחגך"—

נו, מה יותר קל וחביב מזה?

בטח כשאת מוקפת בשלל שמח, שמחה, שמחים, שמחות…

אחח… כמה שכנועים, ניסיונות, תענית דיבור, סליחה, "תענית דמעות"… ואצבע מאשימה כזאת, שאורבת לי בכל נפילה, טשטוש וצרחה של נפש שנחנקה…

וככה, שוב אכזבה, סחרחורת של שמחה מעושה, לחוצה, והר געש של כל מה שנחנק.

והנה –

פוריםםםם….

ככיפורים! הזדמנות פז!

"צריך לדעת לנצלל אותו"…

אהה.

גם אם את פרורים –  תהיי, תתחברי, תבכי, תשמחחחי.

ואם אני מנותקת?

נוווו, בשביל זה נתנו לך זמן להתכונן, עזבי את הקשקושים, אל תתעסקי באפל, בתפל, תשקיעי בעיקר!

תעשי הכנה נפשית ל'למה לשמוח', על מה ומתי צריך להוזיל דמעה ובקשה,

תהיי פרקטית, יעילה…

אני מפחדת ממך, שמחה.

אולי,

אולי תאשרי לי להיות איתך ככה, כמו שאני?

אולי אז אוכל לראות אותך לצידי, בתוכי?

את בטוח נמצאת.

אני רוצה שתשארי.

שלא תברחי ממני ושלא אברח מפנייך.

איך??

אני רוצה לומר לך – לי ולהרבה אנשים שסביבי.

יש דברים בחיים שיצרו, הכתימו משהו.

יצא לי לפגוש ולזכות להבין מאלו שחשפו לי משהו מנפשם, מהמסע שלהם.

יכולתי לשמוע מהם משפטים כמו: "אני אף פעם לא שמחה באמת, גם כשילדתי, כשחיתנתי – בדקתי את עצמי והתביישתי לגלות ש–לא— אני פשוט לא שממחחהה…" (ואז בד"כ צריך בחדר טישו.)

לא אחת ולא שתיים פגשו שם את הבושה / האשמה / הכאב / האבל, מול ההבנה הדוקרת הזאת (ולא, אלו לא נשים חלשות ברוחניות, או מבית חסר שמחות… הן גם יכלו להיות מורות של רבות מאיתנו).

לכל לב כזה היה סיבה טובה.

הקשבנו יחד, ל"שחור" הזה,

שלפעמים פשוט יושב ככה, בקשיחות, לא מפנה את מקומו, גם באירועים נוצצים.

זה שלפעמים הופך לענן שרודף,

או למסך כבד וסמיך שמסתיר כל תחושה נוספת (שכן, היא קיימת…)

שמענו מה יש לו לומר, ותמיד היה לו.

ניסינו, לא תמיד בקלות, לתת לו אישור להיות, ככה, כמו שהוא.

כזה שאף מייקאף לא יצליח להשטיח.

עם כתם שאף אקנומיקה לא תלבין.

כזה שנמצא. שרוצה שנרשה לו להיות.

ככה, בלי מלחמת כוחות.

בלי שיש חלק אחד פגוע, שנדחק ומחכה בסיבוב…

רוצה גם, ככה, בענווה.

להסכים, לראות את הכתם. להרשות לו להיות.

רוצה שתסכימי, שמחה,

שתסכימי להיות אצלי.

לקבל מקום של כבוד.

רק…

תסכימי שלידך ישבו עוד?

כאלו שגם זקוקים למקום…

כאלו, שהם לא נוצצים ופורימיים.

כאלו, שאם יקבלו מקום,

יוכלו אולי לשבת שם בנחת.

לא יצטרכו לדחוף אחרים,

ולא לתפוס מרחב שלם.

הם ידעו, שאחרים לא ידחפו אותם.

הם ידעו, שאבא בשמיים לא עומד על הרקה לבדוק שפינו אותם מהשטח.

אולי אבא, אתה אוהב את זה ככה?

שמחה עם הרבה סדקים – ולא דווקא של זהב.

אולי ככה, נוכל להיות כולנו כלי מחזיק לשמחה,

אולי תהיי את שמחה, כלי, שיכול להחזיק את כל מה שאנחנו…

פורים שמח. באמת.

(ואפשר לא רק 😊☹..)

נעמי