שלום יקרה,
בהמשך לפוסט הקודם, שעסק בהסתרה ובהדחקה של בעיות, שימי לב למייל שקיבלה בתיה מ"רצוף אהבה" לתיבת המייל של הסיפור. המייל הגיע בשם מלא והוא מתפרסם כאן באישור של הכותבת אחרי טשטוש של הפרטים.
"צהריים טובים ומבורכים!
אני קוראת כבר תקופה את הסיפור שלך מדי שבוע, הוא מחזק ומרגש מאד. בפרט איך שאתם כהורים קיבלתם את ההתמודדות הזאת.
אני אישה עובדת ומצליחה, כיום בת 27, לאורך השנים היו לי המון קשיים בבית הספר ובסמינר, גם חיי הנישואין כשלו, לאחרונה עשיתי אבחון וגליתי שאני על הרצף בתפקוד גבוה.
האבחון היה חלק מתהליך ארוך של טיפול בהפרעת תקשורת ויחסים חברתיים, תהליך שאני נמצאת בו כבר 4 שנים. התחלתי את הטיפול במצב מאד מורכב, לימודי, תפקודי וחברתי. כיום אני מצליחה, מאושרת, מוקפת בחברות ואהבה.
במהלך האבחון גליתי [במסמכים רשמיים של ביה"ח] שכבר בגיל 4 אובחנתי על הרצף, כבר אז הייתי דופקת את הראש בקיר, אקולליה וכו'. משום מה בחרו להעלים את האבחון הזה ולהשאיר אותי בלי טיפול. התוצאות, כאמור, היו קשות. הנס שלי היה שבסוף מישהו הפנה את תשומת ליבי לזה ועזר לי לטפל בעצמי.
רציתי להביע את ההערכה העצומה שלי אליכם, שאתם מטפלים, לא מדחיקים ולא מסתירים. רק לחשוב כמה סבל, בריונות וחרמות שעברתי במשך השנים ויכולתי לחסוך אילו הייתי מטופלת בגיל צעיר…."
כל מילה מיותרת.
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
וואו איזה שיתוף מצמרר
מעריצה אותך על הדרך הארוכה שעשית בכוחות עצמך
בלי לוותר לעצמך!
כפיים שלא נשארת לדשדש בביצה ובקושי!
וכפיים לכל אותן אימהות שמסתכלות לאיבחון בעיניים, ומטפלות ככל יכולתן