פרק 117: זוג איכותי מאד

'נראה לי מזעזע בשביל שיר לעבור לגור עם זוג, לבד.' דיני אמרה לו אתמול, בתוך הלחץ וההתארגנות לקראת העבודה החדשה. 'תראה איך החברה של הילדים כאן עושה לה טוב. היא יותר רגועה כשהיא איתם, יותר מחייכת. מה יהיה לה שם?'

'הם יתמסרו בשבילה.' הוא אמר את מה שהאמין בו. 'הם כנראה התייאשו גם מאימוץ, ולכן פנו לאומנה. הם בטח יתנו לשיר כל מה שהם יכולים.'

'השאלה אם מה שהם יכולים יספיק.'

השאלה נשארה בחלל בהמשך הערב. מה שהזוג ההוא בברור לא יכול לתת לשיר, זה קשר דם. בינו לבין עצמו חשב יחיאל שזו נקודה משמעותית עוד יותר מהעדר הילדים. אומנה שמפוקחת על ידי הרווחה, לא תיתן לשיר יציבות כמו אומנה אצל דודים, עם הנוכחות הקבועה של חזקי, וסבא וסבתא שאוהבים אותה והם חלק מהחיים.

אם האילמות הסלקטיבית נוצרה בגלל חרדה, ההגיון אומר שטלטלה קיצונית כמו מעבר לבית זר לגמרי – תחמיר אותה.

הזוג ההוא גם לא ישוש על מעורבות צמודה של דוד. אולי הם יטענו שהנוכחות של חזקי מפריעה לשיר להתאקלם בבית שלהם.

הוא עזר לדיני להשכיב את הילדים, ואחר כך יצא כדי לעבוד על העריכה. האכזבה של דיני מההיצמדות שלו להחלטה הראשונית התיישבה עליו כמו ענן כבד בזמן שעבד.

כבר גמר בדעתו שאם הפתרון היחיד לשיר יהיה פנימיה, הוא ישקול לקחת אותה, למרות הכל. ועכשיו מה?

העו"סית אמרה שמדובר בזוג איכותי מאד. זו הצעה מעולה בשביל שיר.

"האם לדעתך הרשב"א חולק על רש"י?" שאל אותו פינקל.

"תן לי רגע לעיין בזה." עיניו של יחיאל עברו שוב על השורות.

אולי לשיר כן יהיה טוב אצל הזוג ההוא מהצפון.

אולי היא תחווה משבר שלא תצליח להתאושש ממנו.

הוא לא היה אמור להיות בצומת הזו. לדיני יש עוד חמישה אחים.

אף אחד מהאחים לא יכול לקחת את שיר אם אשתו מתנגדת, בדיוק כמו שאצלם, בהפוך. אבל לא בטוח שאשתו של ישי מתנגדת. ישי פשוט לא מרגיש מחויבות. וגם ישראל כנראה שלא.

אז מה עכשיו, שיתקשר לישי?

מי שלא מרגיש אחריות לדאוג לבת של אחותו, לא ישנה את עמדתו בגלל טלפון מגיס צעיר.

"אתה איתי?" שאל פינקל.

"פחות או יותר."

"פחות או יותר?"

"פחות, לצערי."

אולי הוא עצמו גם כן טועה בעמדה שלו? יכול להיות שבמצב שנוצר כן יש לו מחויבות?

אבל זה מופרך. בשום סיטואציה הוא לא אמור להיות אחראי לילדה שלא שלו. אין לו באמת מחויבות כלפיה, יהיה מה שיהיה.

אולי הוא צריך להתייעץ עם רב.

"מה קורה?" שאל פינקל.

דיני צודקת שהכי טוב לשיר להיות בבית עם ילדים. האידיאלי היה למצוא לשיר משפחה כזו בבני ברק. כך הקשר עם המשפחה היה נשאר קרוב וטבעי, וגם חזקי היה יכול להמשיך ולהגיע ככל ששיר תזדקק לו. למשפחה עם ילדים מן הסתם פחות אכפת שקרוב משפחה יהיה מעורב ופעיל. הם לא יחפשו לראות בשיר בת שלהם. אלא יותר –

רגע!

"אני יוצא כדי להתקשר למישהו." הוא אמר לפינקל.

עבר בין טורי הלומדים, ועוד לפני שהספיק להתקשר, הטלפון שלו צלצל. דיני.

היא בשעות הראשונות שלה עכשיו בשזיף. אולי העו"סית התקשרה אליה כדי לעדכן האם הזוג ההוא מהצפון מוכן לקחת את שיר, למרות האילמות.

–

"את לא חייבת להגיד." אמר לה יחיאל.

"אני יכולה לשלוח למרים את הסקיצה שכבר הכנתי לה, כי היא עוד לא ראתה אותה." דיני דיברה בלחש, בשרותים. לא מצאה חלל פרטי אחר במשרד הקטן. "אבל זה יוצא שהיא כבר שילמה על הסקיצה הזו, כי היא שילמה לפי שעות."

"הסקיצה לא במחשב בבית?"

"גיביתי בענן. אני יכולה להוריד מפה."

"אז תעשי את זה." הוא יעץ. "אם הסקיצה תמצא חן בעיניה, אני אברר מה צריך לעשות מבחינת התשלום, ואם היא לא תרצה, אז לא תהיה שאלה."

"טוב, אבל יחיאל, זו לא עיקר הבעיה. אמרתי לך." כבר ניסתה להסביר לו בתחילת השיחה מה הסתבך. "אני לא יודעת מה לעשות. פתחו לי פה תיבת מייל, ואני שולחת מייל לכל הלקוחות החדשים. שאני אכתוב למרים שאולזון שזו אני? היא – " דיני ניגבה את הזעה ממצחה. כל הלחץ של הבוקר עוד רוחש ומבעבע בתוכה. "אוף."

"המייל הוא על שמך?"

"לא. כתוב את האות די באנגלית, ושזיף. אני מציגה את עצמי ללקוחות האחרים בשם שלי, כי זה יותר מתאים ככה. אני יכולה לא לעשות את זה עם מרים שאולזון. אבל אם איכשהו זה יתגלה?"

"איך שזה יתגלה?"

"לא יודעת. זה יכול לקרות."

היא השעינה את ראשה על הקיר בזמן שבעלה חשב מעבר לקו.

"תגידי ליהודית." הוא אמר.

"להגיד לה שאני הגרפיקאית שלא הייתה מספיק מקצועית בשביל מרים שאולזון?"

"את יודעת שאת מקצועית."

"אני כבר לא יודעת כלום."

"אכלת משהו מאז שהגעת?"

"לא רציתי להתעכב. גם ככה הייתה לי פשלה לא נורמלית, אחרתי ברבע שעה."

"למה? אמא שלך אחרה?"

"לא. שיר החזיקה אותי כשיצאתי מהבית. לא ספרתי לך כי אני לא יכולה להתעכב כאן הרבה. גם ככה כבר אחרתי והכל הולך לי על רגל שמאל." דמעות עלו בעיניה, והיא נחרדה. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו בשביל לקבור סופית את היום הראשון שלה במשרד הפרסום.

"דיני, תקשיבי למה שאני אומר לך." קולו המרוכך של יחיאל הגיע אליה מעבר לקו. "לכי תכיני לך קפה, קודם כל. זה לא סוף העולם לאחר ברבע שעה. אם קרה, אז קרה. תאכלי ותשתי משהו, ואחר כך תספרי ליהודית על מרים שאולזון."

"היא לא תבין למה לא אמרתי לה עד עכשיו."

"בן אדם נורמלי אמור להבין שנוצר פה מצב מלחיץ ושלא אמרת מיד. תספרי לה שהלך קשה עם מרים, ותגידי לה גם שהיא לא ענתה לך על שאלות המיקוד וזה הקשה על העבודה. תתנצלי קצת, אבל לא מדי. את מבינה מה אני מתכוון? לא עשית שום דבר רע, ואם תשדרי את זה, אז זה מה שיהודית גם תקבל."

"לא נראה לי שאני יכולה לשדר לה עכשיו את הבטחון הזה." היא גמורה, כבר אין לה כוח. "ואולי מרים שאולזון באמת צריכה גרפיקאית מקצועית יותר."

"יהודית התרשמה מהעבודות שלך, זה אומר שאת מספיק מקצועית בשביל המשרד שלה."

דיני בלעה גוש שעלה בגרונה, בוחנת את מילותיו. "רוב הסיכויים שזה כן יגרום ליהודית לחשוב שאולי אני פחות ממה שהיא חשבה."

"אם לא תגידי לה, תהיי כל הזמן במתח שהיא תגלה." אמר לה יחיאל. "ואם בסופו של דבר יתברר לה שהסתרת, זה באמת יקלקל לך. זה לא שווה את זה, דיני. תגידי לה עכשיו. אבל קודם כל לכי לשתות משהו."