אחת התגובות שקיבלתי לפוסט הקודם הייתה עם ההקדמה הבאה:
"אל תשלחי את התגובה הזו עם כל התגובות.
או שלא תשלחי בכלל, או שתשלחי כטקסט ראשי. שישימו לב. כי אני כותבת מדם ליבי ממש…"
אז הנה, נתתי למילים האלו מקום של כבוד, מגיע להן.
"הי שבי
אחרי שהוצפת בתגובות,
ואני בטוחה
כי זה נושא כאוב. מאד.
אני חושבת שכמה שיכתבו, זה לא יספיק
התמודדות נפשית היא משהו שתלוי בכל כך הרבה גורמים ונתונים סביבתיים
שכל מתמודד יכול למלא מדף…
אבל, יש מישהו אחד שעליו אף אחד לא מדבר –
על אחים ואחיות שלו!
אחים ואחיות שלו שסובלים. בשקט. בלי תמיכה. בלי עזרה. בלי יכולת לדבר
שסופגים ומבליגים, ואוהבים
שמתגברים, ולא תמיד
שקמים בבוקר לצרחות וכעסים בלי סיבה
שעוזרים בבית פי 3 כי המתמודד בבית לא עושה כלום. רק מוסיף בלגן. והרבה
שיכולים לקבל נשיכה! ביד! מאח/אחות בן 18 או 20 ויותר…!
שיכולים ללכת ללימודים ולספר שהמכה במצח זה כי נתקעו בארון אבל האמת היא שזה בגלל כסא שזרקו עליהם…!!!
ובשמחת תורה/ ובשמחות/ במפגשים, האח/האחות הזו הכי הכי פופולריים!
הס מלהזכיר!
הכל נורמלי!
ואני כותבת כאחות. בכורה. שמטבע הדברים חברה טובה גם של אמא
כאב של הורים אין ספר שיכול לכתוב את זה. שלא ינסו
רק צריך להוסיף על המצבה של הורים כאלה
"הורים לילד מתמודדת"
אני בטוחה שכל מי שיגיע להתפלל על קברם, זה יחולל ניסים!:("
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
כאן את מדברת על מתמודדי נפש שלמרבה הצער והכאב פוגעים בסביבה ולא שולטים בעצמם, יש המון מתמודדי נפש על כל הסקאלה שהם אנשים מקסימים ואחת ההתמודדויות הכי קשות שלהם זה אפס תמיכה מכל הסביבה כולל המשפחה הכי קרובה- הורים אחים ואחיות.
יכול להעיד על עצמי שלפני כמה שנים התפרצה אצלי הפרעת חרדה ברמה משתקת ממש עם דכאון ברמה מסוימת, התמודדות שנחשבת יחסית בצד הטוב של הרצף הנפשי ושהרבה מאד אנשים סובלים ממנה, ועד היום התמיכה שלי מהמשפחה היא אפסית, פשוט מתעלמים מההתמודדות שלי כאילו היא אויר, אף אחד מעולם לא שאל אותי בשנים האלו איך אני מרגישה עם ההתמודדות הזו ומה בכלל עובר עלי ויכולים גם להגיד – "אין לך שום דבר, הכל בסדר, את בריאה לחלוטין"- מה שאבסורדי לחלוטין כי אני מטופלת כבר כמה שנים.
ואני גדלה במשפחה נורמלית ורגילה לחלוטין.
האם הם סובלים? אין לי שמץ מושג, מה שבטוח שאני זו שסובלת יותר מכולם, גם מההתמודדות עצמה וגם מאפס תמיכה.
היום ב"ה אני במקום אחר לחלוטין אבל ברור לי שאם היתה לי תמיכה רגשית מהסביבה זמן הריפוי שלי היה מתקצר בלפחות חצי ולמרבה הצער והכאב אני לא היחידה שמתמודדות עם הבעיה הזו של חוסר תמיכה או התעלמות מוחלטת מהסביבה הכי קרובה.
וואי איזה כואב מצטערת איתך נוראאאאא
למרבה הצער אין מתמודדי נפש שלא יוצרים אתגרים לסביבה, גם אם המתמודד הכי סובל, אבל בטוחה שלבעלך ולילדים שלך או להורים הייתה גם התמודדות לא פשוטה
ויש אפשרות לקבל עזרה למשפחות – בעזר מציון ובבית חם
כאשתו של אדם עם חרדות, ההתמודדות לא קלה!
בהשוואה לאדם נכה שיש התחשבות באשתו, ויש עזרה טכנית בקשיים שהנכות גורמת, ואין [אפשרות] הסתרה של הבעיה – ההתמודדות היא רק טכנית.
אצלינו, שבעלי ר"מ מכובד, אב למשפחה "חשובה" הנושא מוסתר לגמרי. יש לו את ההתמודדות שלו, ויש לו גם תמיכה מאשתו. אבל לי אין שום תמיכה בעולם! ותמיד עלי לכלוא את החריגות שלנו [חוסר השתתפות בארועים מסוימים, הימנעות מנסיעות וכד'] ולתרץ תרוצים, ולהמשיך לזרום כרגיל, בלי לשתף אף אחד!!
במצבים מסוימים, כשלא עולה בדעתי שיכולה להיות בעיה בסיטואציה מסוימת, ההתמודדות מפתיעה אותי שוב, בלי שום כלים. אני לא יכולה "להתגבר" במקומו, ותמיד תהיה לי ההתלבטות אם לדחוף אותו להתגבר, או להיכנע ולהימנע, אם לשכנע או לשתוק, ומה שלא אעשה תמיד אני נשארת עם טעם חמוץ. או שהחוויה נהרסה מהחרדה, או שהחוויה נהרסה עם ההתגברות על החרדה.
נכון שזו אינה התמודדות נוראה כפי שמתואר כאן למעלה, ובטח לא כפי שסובלים המתמודדים בעצמם.
אבל זו התמודדות שאין לה שותפות, ואין קבוצות תמיכה
אני חושבת שבמעגלים יש קבוצת תמיכה לנשים שהבעלים שלהם מתמודדים נפשית, אולי תנסי שם…
מה שחסר לי זו חברה שאוכל לשתף, ולהתלונן מעט… אבל:
א. מי שלא מכיר, אצטרך להסביר ולפרט על חרדות ועל כל המסביב, ואחרי הכל, בכל סיטואציה הוא לא יבין מה הקשר בין נסיעה למשל לבין החרדה וכו'. אז במקום השתתפות אמצא את עצמי מלמדת חומר בפסיכולוגיה…
ב. מישהו מהמשפחה לא רלוונטי. לא מעוניינת להחליף להם את המבט עלינו ברחמים / ביקורת וכד'
ג. כנ"ל חברות וסביבה קרובה.