אני מקבלת כל הזמן בקשות לכתיבה באתר. בעלות מקצוע, סופרות, כותבות, מעבירות סדנאות, כותבות שירים – בדרך כלל אנחנו מקבלות כמה הצעות לשבוע.
אבל הטור שיש בו הכי הרבה בקשות לכתיבה זה "מתמודדת נפש".
האמת, כשפתחתי את הטור הזה התלבטתי מאד. 'שבי רגע' הוא מקום שנועד לתת אוורור וכח לנשים, ופתאום לכתוב על צדדים פחות נעימים – זה הרגיש לי קצת סטייה מהמטרה, אבל החלטתי לנסות לתקופה.
בהתחלה כתבה הדס. תוך כדי פנתה אפרת שטרן וביקשה לכתוב, אחרי זה חגית כץ, ובסוף נעמי.
כולן נשים יקרות, שכתבו פה כולן לפי הסדר כל אחת מספר פרקים, היום כותבת נעמי.
אבל לאחרונה… זה נהיה ממש הצפה.
השבוע בלבד קיבלתי 4 פניות ממתמודדות נפש שרוצות לכתוב, שימו לב:
"אני מתמודדת נפש שהייתה מאושפזת… עם רשימת אבחנות וטיפולים לא קצרה, מתמודדת סמויה:)"
"אני רוצה לכתוב גם את הסיפור שלי. אני מתמודדת נפשית עם מחלת סכיזואפקטיבית. ברוך השם היום אני מאוזנת עם כדורים. אבל הייתי רוצה לשתף קצת מההתמודדות שלי."
האמת שבשום נושא לא קיבלתי כל כך הרבה פניות לכתיבה. לא על מצוקה כלכלית, לא על התמודדות עם ילד מיוחד, לא על רווקות – על הרבה מהנושאים האלו ודומים להם קיבלתי מדי פעם פניות, אבל לא כזאת הצפה…
מה זה אומר?
דבר ראשון, שיש הרבה יותר מתמודדות ממה שנדמה לנו, ועל רובם "לא כתוב על המצח", אבל בעיקר – שהשתיקה סביב הנושאים האלו מעיקה. שנשים רוצות לפרוץ את החומה סביב הנושא, שהן רוצות לדבר, להשמיע את הקול שלהן.
השבוע דיברתי עם בתיה המדהימה מ"רצוף אהבה" שכותבת על ההתמודדות שלה עם שני ילדים על הרצף, דיברנו על התמודדות, שידוכים והסתרה, ואז בתיה אמרה לי, "כמה נשים את מכירה?"
"מאות" אמרתי לה.
"וכמה מתוכם את יודעת שהיה להם דיכאון אחרי לידה?"
"אפס… שמעתי על מישהי אחת שאמרו שפעם היה לה דיכאון אחרי לידה…"
"ואת יודעת שהממוצע של דיכאון אחרי לידה הוא לפחות אחת לעשר? או אפילו אחת לשבע?? איפה כל הנשים האלו? למה אנחנו לא מכירות אותן??"
אז מצד אחד אנחנו יודעות על כמעט אפס נשים מתמודדות, כולן סביבנו נראות טוב, מלבישות סטים חגיגיים, ותחפושות יפיפיות, ומצד שני – כתובת המייל שלנו שלנו ב'שבי רגע' תוכיח על הצורך של נשים לספר, לפרוק, לשתף, לא לשמור יותר בפנים.
אבל איך נוכל לעזור לנשים האלו אם אנחנו לא יודעות מי הן?
כנראה שנצטרך להיות טובות יותר לשני באופן כללי, ובעיקר – לדעת שאנחנו לא יודעות כלום.
בשורות טובות.
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
הנשים שכתבו כאן, זה כולן עם שמות בדויים או שהן מזדהות?
חלקן פנוי אלינו בשם בדוי, וחלקן בשמן המלא – כאן באתר הן מופיעות בשם בדוי.
הבעיה היא בחברה, לא בנשים, איך אפשר לשתף אם זה אומר שהילדים לא יוכלו להתחתן עם שידוך טוב? הרי אף אחד לא רוצה גנים של "משוגעים", אין מודעות בכלל, כל מי שלוקח כדור נגד דיכאון או חרדה הוא כבר לא נורמלי ואני חווה את זה המון המון המון וכמובן שותקת, לא יכולה להגיד שאני מכירה אנשים שחיים עם כדור כל חייהם והקימו משפחות יפות והם אפילו מתפקדים ולא משוגעים בכלל. בקיצור, טוב שיש פה במה, אבל חבל שכולן מחפשות דרך לפרוק בלי באמת לגלות את עצמן… יש לנו עוד דרך
וואו וואו וואו
תודה שבי
הי חברות,
מה דעתכן שמי שמתמודדת ומתאים לה תעשה להודעה הזו לייק?
רק שנראה כמה אנחנו כאן:)