"את ראית שאחותך למדה כל מיני מושגים, נניח, מהחברה שלה. כן?" שאלה גילי.
"כן."
"יכול להיות שאחותך בכל מקרה חיפשה את המושגים האלה באותו זמן, שהיא חוותה איזשהו משבר שגרם לה לרצות לפרוץ גבולות, ולחפש דברים שלא היו במסגרת הרגילה." אמרה גילי. "אני לא באמת יודעת, כמובן. אני רק אומרת שלפעמים כשרואים שיש חברה רעה כביכול, לא החברה הרעה היא זו שגורמת לילד להשתנות, אלא לילד בעצמו יש בעיה שגורמת לו לחפש תכנים אחרים וחברים אחרים."
פנסי המכוניות הבהיקו בערב היורד. שתיהן ירדו מהגשר אל רחוב הכניסה לגבעת שמואל, דיני כיוונה את העגלה שמאלה. אם גילי הייתה מכירה את טובה, ואת חנה, היא לא הייתה חושבת שהתאוריה שאמרה עכשיו מסבירה מה שקרה.
"לאחותי היה אופי תוסס." היא ענתה לגילי, חשה בהתכווצות כשאמרה 'הייתה'. "אחותי נמשכה לחברה ההיא, כי לפני כן היו לה חברות שקטות יותר, ואז היא הושפעה ממנה. הן, למשל, היו נוסעות לתל אביב וקונות שם דיסקים של שירים חילוניים. אם לא החברה ההיא, אחותי לא הייתה נתקלת בדברים כאלה, הרי אז לא הכל היה זמין כמו שהיום, עם נגנים וטלפונים והכל."
"אהה."
"חוץ מזה, שהחברה הזו הייתה משכנעת אותה לשמוע פחות בקול ההורים שלי, לעשות מה שהיא רוצה גם אם הם לא מסכימים. זה לא רק שהיא הייתה מבית בסגנון אחר, היא כאילו הסיתה אותה."
גילי הלכה לידה בשקט.
"תגידי לי מה את באמת חושבת." בקשה דיני.
"אני כמובן לא יכולה לדעת מה היה ולמה, יכול להיות שזה כמו שאת אומרת. אבל הנקודה הזו שהזכרת עכשיו, למשל, זה לא כל כך חריג. אם אחותך השתנתה בעצמה, ואם היא מצאה חברה בסגנון אחר, אז די צפוי שהחברה תשכנע אותה שזכותה לעשות אחרת מההורים. זה מה שקורה בגיל ההתבגרות בסגנון הזה."
"זה לא בסדר."
"לא אמרתי שזה בסדר. אמרתי שזה די צפוי לגיל הנעורים ולסיטואציה, וזה לא מוכיח שבגלל החברה-" גילי עצרה וחייכה. "תקשיבי, דיני. אני לא רוצה לריב איתך בגלל הדבר הזה."
"מי רב?…"
"אני פשוט מדברת מתוך החיים שלנו עכשיו, עם נועה." אמרה גילי בעדינות. "אני לא יודעת מה היה הסיפור אצלכם, וזה גם לא באמת משנה איך ננתח אותו עכשיו."
"מה עם נועה?"
"לא פגשת אותה בזמן האחרון? אם כן, היית רואה עליה שהיא השתנתה. היא מתלבשת הרבה יותר פתוח, ועוד דברים. אמא של נועה אומרת שחייבים להרחיק את נועה מחברה אחת מסוימת שמשפיעה עליה. גם בעלי חשב ככה בהתחלה, אבל בייעוץ קלטנו שבעצם יתכן שנועה זקוקה לחברה הזו, מבחינה רגשית. אנחנו אמנם כבר לא מעירים לה על בגדים ולא כלום, אבל היא יודעת שלבעלי כואב שהיא ככה, והיא צריכה גם מקום שבו היא מרגישה שהיא באמת טובה איך שהיא, שלא מצפים שהיא תהיה אחרת."
דיני עצרה מול הרמזור, סופגת את המילים אל תוך המהומה שרחשה בתוכה מאז שיצאה מהבית. כבר די הרבה שבועות לא הזדמן לה לפגוש את נועה, ביתו של בעלה של גילי. היא לא ידעה שסגנון הבגדים שלה השתנה, שהיא בעצמה משתנית.
"צריך שיהיה לה תמיכה במקום טוב, לא דרך חברה שמשפיעה עליה לרעה." היא אמרה.
"ברור שצריך. אנחנו משתדלים שהבית שלנו יהיה בשבילה מקום כזה, ובכל זאת יש לה צורך בעוד. אנחנו גם לא יכולים לדעת מה יקרה אם נצליח, נגיד, לגרום לה להפסיק להתחבר עם הבת ההיא. את מי היא תמצא במקומה, או מה יקרה אם היא לא תמצא חברה שיהיה לה טוב איתה."
"אם קשר מוריד מבחינה רוחנית, אז בסופו של דבר הוא גם לא טוב רגשית."
"מסכימה איתך, אבל לא בטוח שאם מבחוץ נראה שהקשר הוא זה שמוריד מבחינה רוחנית, זה באמת מה שקורה. יכול להיות שההבנה שנועה מקבלת מהחברה הזו עוזרת לה להתדרדר פחות."
"באותה מידה, לפחות, יכול גם להיות שהיא נחשפת דרכה לדברים שמסבכים אותה עוד יותר."
"לי לא נראה ככה, אבל נגיד שכן. נניח שנגיע למסקנה שהקשר באמת מזיק, מה אנחנו יכולים לעשות? – זו לא כיתה א' שאת יכולה לבקש מהמורה שתעביר את הבת שלך מקום ולקוות שזה יעזור. בעלי בהתחלה התאמץ לשכנע את נועה להתרחק מהחברה החדשה הזו שלה, נראה לי שזה רק גרם את נועה לשתף אותו עוד פחות מאשר לפני כן במה שעובר עליה. ונראה לי שעל אמא שלה היא פשוט התחילה לשקר. זה לא מסוג הדברים שאת יכולה לעשות בכוח."
דיני התאמצה להתמקד בדברים של גילי, היא שמעה ממנה בעבר על אתגרים הכרוכים בקבלה של נועה אל הבית. גילי מגדלת עם בעלה שישה ילדים משלהם, ופעמיים בשבוע מקבלת את נועה, בחורה שהבית שייך גם לה, ושגילי רוצה לעשות לה רק טוב.
"לא ידעתי שאתם בהתמודדות כזו עכשיו."
"יכול להיות שפחות קשה לנו מאשר לאנשים אחרים במצב הזה, כי עשינו איתה תהליך משמעותי עד היום. זה מייצר איזושהי בשלות. נראה לי. וברור גם שלי קל יותר כי אני פחות מעורבת רגשית. אני חושבת שבשביל אמא של נועה זו ממש מצוקה, אי אפשר שלא."
"הלוואי שלהורים שלי הייתה בזמנו איזו תמיכה." רק כשאמרה דיני את המילים, קלטה את עוצמת משמעותן. אבא ואמא היו לגמרי לבד בתוך הטלטלה הנוראית ההיא. "בטח ייעוץ לא היה זמין אז, כמו היום."
"היום יש גם הרבה נוער מתמודד, זה מוריד קצת מרגשי האשמה והכשלון."
אם משהו רק היה יכול להוריד מאמא את הנטל החונק של האשמה. מצוקה פיזית גאתה בחזה של דיני. "ילד יכול להשתנות בלי שלהורים שלו תהיה שום השפעה על כך." היא אמרה, נזכרת שוב בזעם היוקד של חזקי. "אי אפשר להבין מבחוץ מה זה אומר, כל מה שההורים שלי עברו עם אחותי."
"זה באמת נשמע מצב נורא."
הפנסים האדומים של כלי הרכב הטשטשו מול עיניה של דיני. יכול להיות שיש קצת צדק בהאשמות של חזקי?
יכול להיות שאם אבא לא היה מתקשר לסמינר נגד המשפחה של חנה, טובה לא הייתה מגיעה לרחוב?
"קנית קורנפלקס בשביל שיר?" חגיגיות מזויפת הייתה בקול של חזקי.
"הלכתי במיוחד." דיני חייכה כשהיא פונה לשיר. אחייניתה ישבה ליד השולחן במטבח, שערה החום היה אסוף לקוקו שציפי סדרה באותו בוקר, סיכת נוי כתומה הייתה נעוצה עליו. "נזכרתי שאת אוהבת קורנפלקס ולא היה לנו בבית, אז כשחזקי סיפר לי שאתם בדרך לכאן, הלכתי מהר לקנות."
שיר מלאה שוב את הכף.
מאז שהיא באה, לא הוציאה מילה.
"ריקי ואלישבע ושושי מאד שמחות שאת באה אלינו היום, וגם יונתן ואילה."
אחייניתה הביטה בה.
"ריקי ואלישבע רצו להשאר בבית כדי להפגש איתך מיד כשאת מגיעה. הן היו חייבות ללכת לבית הספר, אבל עוד מעט הן יבואו. הן כל כך מתרגשות שאת מגיעה."
טוב יותר שהיא אכן הייתה משאירה את שתיהן בבית. אולי הנוכחות שלהן הייתה עוזרת לשיר להשתחרר. היא חשבה על כך מראש, אבל פשוט לא היה לה כוח שהן תהינה בבית עד ששיר תגיע, הרגישה שהיא חייבת כל פיסה של שקט שיכולה להיות לה.
דיני הכניסה למקרר קופסת גבינה שנשארה בחוץ, עיניה נתקלות בחזקי, שהביט בשיר.
"אני צריך ללכת עוד מעט, שיר, אבל בעזרת השם אני אבוא עוד." הוא אמר.
עיניה של שיר התעגלו.
חזקי התיישב סמוך אליה. "נכון בבית שלכם בבאר שבע הייתי מגיע פעם בשבועיים ביום שני? מעכשיו אני אבוא כל יום שני לאיפה שאת תהיי, בכל שבוע. אני אבקר אותך תמיד תמיד, ואני גם אדבר איתך בטלפון. אני לא עוזב אותך."
שיר פתחה את פיה.
"את יכולה גם להתקשר אלי תמיד כשאת רוצה." אמר חזקי. "אני ארשום לך את המספר על דף. את כבר יודעת מספרים. נכון? את גם יכולה לבקש מדיני או מהבנות שלה שיעזרו לך."
"אני הולכת לכמה דקות לחדר." אמרה דיני בנימה קלילה.
נכנסה לחדר ילדים, והקשיבה משם.
קולות של שיחה מהוסה הגיעו אליה.
אז שיר אכן מדברת, כשהיא עם חזקי.
"דיני," אחיה קרא אליה מהמטבח. "אני יוצא עכשיו."
עכשיו הוא ילך, ושוב לא יענה לה בטלפון.
"בוא רגע." היא אמרה. "אני צריכה שתעזור לי כאן במשהו."
"מה את צריכה?" הוא שאל מהפרוזדור.
"אני צריכה שתעזור לי כאן." התעקשה.
רגעים ארוכים עברו עד שהוא הגיע לחדר.
"מה את רוצה?"
דיני סגרה חרש את הדלת. "למה אתה ככה?"
"ככה – מה?"
"כועס כולך."
"מה את רוצה ממני? את יודעת למה."
"בעצמך אמרת אתמול שטובה הייתה במצב פסיכוטי כשאמא התקשרה אליה. אז אמא כן התקשרה, וטובה צעקה עליה. אמא לא יכלה לדעת שטובה –"
"אז פעם אחת אמא התקשרה. זה ממש פותר הכל."
"טובה צעקה על אמא. אמא לא הייתה אמורה להתקשר אליה שוב!"
"נגיד שזה נכון. מה עם שלש – עשרה השנים שעברו עד לטלפון הזה?"
דיני שבויה בפרשנות שלה,
חזקי שבוי בכעס שלו,
סוף סוף מישהי מביאה קול שפוי לדיני!
יש הבדל בין נעה לטובה-
ההורים של טובה נשואים, של נועה לא
זה משפיע על המצב הרגשי
כל דבר משפיע על המצב הרגשי.
מה זה משנה ממה המצב הרגשי נובע?
האם יש תנאי חיים שמצדיקים מצב רגשי כלשהו? נניח, בת להורים גרושים – זה לגיטימי שתגיע לכל מיני מצבים רגשיים, אבל בת שהוריה נשואים – לא מורשית להגיע למצבים רגשיים?
נכון שיש טריגרים מקדמי רגישות. ילדים להורים גרושים מוגדרים כילדים בסיכון. אבל:
גם כשאין סיבות "לגיטימיות" בולטות לעין, אנשים עוברים טלטלות רגשיות מכל מיני סיבות. ילדים שחיים חיים נורמטיביים ויש להם הכל – יכולים להגיע לשערי מוות או לאבד את שפיותם בגלל רדיפות חברתיות, למשל. או בגלל פגיעה משמעותית (לא רק מינית), או פרשנות טראומטית לארוע סתמי, או סתם נפש רגישה שנשברה בגלל צער, פחד, דמיון.
כל מתבגר וכל אדם זכאי לקבל תמיכה והכלה למצבו הרגשי. אסור שיווצר מצב, שיש כאלה שיש להם הזכות להרגיש משהו ולאחרים – לא; כי נועה – ברור שהיא מתמרדת / מדרדרת וכו' אבל טובה? באיזו רשות?
כשמכחישים לגיטימציה של רגשות, ה"מצב הרגשי" רק נהיה עמוק וכואב יותר.
פרק מוצלח מאד!
למי ששאלה בפרק הקודם למה היה צריך להזכיר שגילי גרושה –
הנה הבנתן.
סיפור ממש מיוחד עם המון מסר לחינוך ילדים!
פשוט מיוחד אין לי מה לאמר……
מצטטת – "מסכימה איתך, אבל לא בטוח שאם מבחוץ נראה שהקשר הוא זה שמוריד מבחינה רוחנית, זה באמת מה שקורה. יכול להיות שההבנה שנועה מקבלת מהחברה הזו עוזרת לה להתדרדר פחות."
האמת שפחות התחברתי, שתי בנות מתמודדות בגיל ההתבגרות קשה (ומנסיון) לראות שהן תעזורנה אחת לשניה, אם זה קשר טלפוני וכו' אולי זה יעזור לעבור איזשהו גל אבל עמוק בתוך הלב נוצרים קרעים אחרים כי כל אחת מוסיפה לעצמה את ההתמודדות של השניה ולא באמת יכולה לסחוב את זה. לכן לא ממש התחברתי עם המשפט הזה.
חוץ מזה פרק נהדר, ותמיד טוב להכיר עוד דעות גם אם אני לא מסכימה 🙂 (אחת התובנות מהפרק 🙂 )
אני כל כך מזדהה עם חזקי וואוייייי
זה כעס מתוך כאב ותסכול 🙁
ת'אמת לי היה קשה לקרוא את הפרק הזה.
אמנם גילי מתמודדת כרגע עם אתגר לא פשוט
אבל כלפי דיני היא לא הצליחה להביא את עצמה לקשיבות נקיה.
אמנם היא הייתה כנה לאמר את זה שהיא מדברת מתוך החיים שלה כרגע
( מכירות את אלה שבחסות ההקדמה לדבריהן אני יהיה איתך פתוחה הן מרשות לעצמן להצליף בך מה שמתגלש להן מהפה ללא רחם?…)
אבל כרגע הדשדוש הזה איננו רלוונטי לדיני בשום פלטפורמה שהיא.
דיני צריכה עזרה לצאת מההשתבללות סביב תקופת העבר של טובה ולא להעמיק בה יותר, במיוחד על רקע מערכת היחסים המורכבת מאד של ההורים.
דיני וגילי נמצאות כרגע במצב הפוך קיצונית שאין שום מקום להשוואה.
בעוד שאצל דיני אין אפשרות תיקון,
אצל גילי כל פרומיל של תזוזה/אמירה/אי אמירה במערכת היחסים העדינה והנפיצה הזו יכולה להיות הרת גורל מכל הבחינות.
פרק מהמם
איפה כל המתלוננות על פרקים קצרים?
סופ סופ פרק ארוך ומלא..
בדיוק לכן,
מה את רוצה, שיגידו, תודה איזה פרק ארוך?:)
איפה הפרק החדש?
בקושי מחכה לימי ראשון…
שרי, תודה ענקית על התהליך שאני עוברת בסיפור הזה.
אנא, תמשיכי!!!