אפס סובלנות לאלימות.

בסוף כיתה ה' היועצת שואלת אותי על טיפול רגשי לשירה, היא מעדכנת אותי על שינוי במערך העזרה בבית הספר ועל הכנסת מטפלת רגשית מדהימה חדשה.

אני שמחה מאוד, מסבירה לה שבגלל הקורונה שירה מנותקת חברתית מהכיתה, שהיא כל כך רוצה להיות חלק, מנסה, יוזמת ונדחית פעם אחרי פעם…

שירה מתחילה טיפול רגשי, ואני נפגשת לאינטייק עם המטפלת, רחלי, שיושבת איתי, מקשיבה לכל הרקע ואומרת לי: "לא קל…."

"כן", אני עונה, "לשירה המצב החברתי לא קל…"

"ברור", היא עונה, "אבל גם לך כאמא כל כך קשה להתמודד עם הכל".

זה היה כמו מכה של פטיש על הראש. אני ממשיכה לחייך ולדבר בביטחון, מספרת על מורות השפה שבמשך השנים ישבו איתה כל כך הרבה על סיטואציות חברתיות. הביאו סיפורים, טקסטים, תמונות, דיברו איתה על כללי התנהגות, על כללי שיחה (מדברים, עוצרים, מקשיבים, מגיבים).

אני מספרת איך בכיתה ד', דקה לפני שהתחילה הקורונה, הסתבר שהיא עברה התעללות חברתית אמתית.

קבוצת בנות מהכיתה שממש ירדה לחייה, השפילה אותה, צחקה עליה, הכריחה אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה.

יום אחד הן פשוט לא נתנו לה ללכת הביתה, כן. כמו שזה נשמע.

היא הגיעה באיחור של שעתיים!!

נשמתנו פרחה…

היא נראתה רגיל כל כך, ורק אמרה שדיברה עם חברות – כמה כעסנו…

שבועיים אחרי, מורת השפה שמלמדת אותה בבית הספר ראתה אותה נסערת אחרי ההפסקה והבינה שקרה משהו. היא לא ויתרה עד שקיבלה תיאור איך הבנות הכריחו אותה לשיר שוב ושוב שיר שלמדו באנגלית (להזכירכן, כיתה ד'), ולרקוד אותו עם תנועות תוך כדי שהן מחקות אותה בלעג…

בבכי היא מסבירה למורה כמה איומים היא מקבלת אם מישהו ידע על זה, לכן היא לא סיפרה.

הסיפור התפוצץ, שמות הבנות הועברו להנהלה והיועצת השתוללה ממש, מימי לא ראיתי אותה ככה…

"זו אלימות לכל דבר ועניין – מבחינתי – אפס סובלנות!"

הבנות נענשו, האימהות שלהם קיבלו טלפונים קשוחים מאוד, בנות הכיתה האחרות הקיפו אותה באהדה, הסתבר שהן פחדו ממש מהחבורה הזו, אבל אז הגיעה הקורונה –

 ושירה פשוט נשכחה…

בלילות אני נאחזת במבט הטוב ההוא של המטפלת, שומעת שוב ושוב את המילים "לא קל לך כאמא…." 

טועמת אותן, מנסה להרגיש שוב ושוב את החום שנושב מהם, את ההבנה וההכלה, מרשה ללב שלי פתאום להרגיש.

בבקרים הבית נהפך לשדה קרב.

שירה מתקשה להתארגן ולצאת לבית הספר, זאת אומרת תמיד היה קשה, אבל אם בכיתה ג' הייתי מלבישה אותה פיזית לפעמים, בכיתה ו' זה לא מתאים….

 כולם מאשימים את הקורונה.

אחותי ששומעת את התיאורים (והיא היחידה), ממליצה על תוכנית מבצעית של ממש.

כלום לא עוזר…

טלפון מהמחנכת, מהסגנית, מהיועצת, אין לי תשובות.

רק בקשה – אל תשפילו אותה.

אסיפה דחופה שמכנסת היועצת קובעת כללים חדשים:

שירה לא חייבת לכתוב בכיתה, לשירה אף פעם לא בודקים מחברות או שיעורי בית.

מבחנים? חלק בכתב, בעיקר שאלות אמריקאיות, חלק בעל פה.

הכלל המנחה של היועצת הוא שלא דורשים ממנה מה שמעבר ליכולות שלה.

המחנכת שקצת מרחמת עלי מסבירה שוב ושוב כמה שירה חכמה, אנטלגנטית, מקשיבה ומתעניינת.

"בלי מחברות, היא הכי תלמידה בכיתה…. מצילה את כל הסמינריסטיות, טריוויה מהלכת."

"רק מה עם האיחורים???"

רחלי המטפלת מתערבת, נותנת קצת תיאורים משירה באישור שלי, מסבירה שגם זה למרבה הצער מעבר ליכולת.

אני מספרת שאני לא עומדת בלחץ, שלא הגיוני שאני עסוקה רק בה ונותנת לבת ה-5 להסתדר לבד, שגם כשהיא קמה  ב-7:00  היא ב-7:50 עוד לא מסיימת להתלבש… 

והיא עוד צריכה לאכול ולקחת ריטלין,

 וזה דחוף,

כי אחרת…

ובבקשה שיתנו לה להגיע מתי שתגיע… 

המחנכת מעירה בעדינות שהכניסה המאוחרת שלה לכיתה מפריעה ממש, אני מבינה שהיא לא משתחלת למקום וזהו, הכל אצלה טקס…

אין לי תשובות.

שבוע אחרי אני מקבלת טלפון מהיועצת שחושבת עלינו כל הזמן, עם מספר טלפון של מרפאה בעיסוק.

"שמעת על קוגפאן למתבגרים?"

אני מבררת, שומעת, מתרשמת לטובה, קובעת להתחיל טיפול.

המטפלת מדהימה!

חצי שנה של טיפול רצוף, כללים נכתבים, כולנו מתגייסים לעזור…

ראשונה מגיעה שמיכת הכובד שעוזרת להירדם מוקדם ולישון טוב יותר.

אחר כך חדר פרטי שאני מצליחה לארגן לה בבית, כדי שהבלגן של תהילה ואילה לא יפריע לה.

לוח משימות לבוקר.

ציונים הצלחתי/ לא הצלחתי.

אסטרטגיות.

רשימות כתובות של מה מפריע לי/ מה יכול לעזור.

שירה משתפת פעולה נהדר,

בתיאוריה הכל עובד,

למעשה?

כלום…

שירה מאחרת כל יום לבית הספר.

לתגובות, בתיה: [email protected]