ק' – קווים אדומים

הבהרה: כותבת מראש שהפוסט הבא לא מתאים לכל אחת, הוא באמת קשה לעיכול, ואולי גם מצריך בשלות מסוימת ורמת מודעות בינונית ומעלה, על מנת להיות מסוגלים להכיל את הדברים ובעזרת ה' גם לבצע. בנוסף ממליצה מדי פעם לרענן את מה שכתבתי בתחתית ההקדמה לטור.

לא באמת האמינה שהוא יגיע בשעה שמונה בערב. הוא אמר, הבטיח, עשה לעצמו תזכורת, אבל ככה הוא , היא מרגישה שלא אכפת לו ממנה באמת.

הוא אומר שהוא אוהב, הוא אומר שהקשר חשוב לו, אבל הוא לא משקיע בו, וזה כבר נמאס לה.

אהבה וקשר הם דבר משותף, אי אפשר לנהל בית וזוגיות לבד כאשר רק לך זה חשוב. סיכמו שהוא מגיע ויצאו יחד למסעדה, היא התכוננה, נתנה צ'אנס נוסף לקשר הזה. כל פעם הוא מבטיח ולא מקיים, אומר דברים ולא עומד בדיבור שלו. מאמין תמיד שהיא תסלח ותמחל, תעביר הלאה, כאילו הלב שלה מסוגל ויכול להכיל את הכל.

גם אתמול בלילה פתאום ב12:00 בלילה הוא היה חייב לצאת לקריאה, היא לא מתנגדת שילך לעזור לאנשים ויציל חיים, אבל לפעמים זה מרגיש שהוא לא סופר אותה ואת הרצונות שלה, היא תמיד אחרונה אצלו ברשימה, כולם נחשבים לפניה…

ב-21:00  הוא פותח את הדלת , עומד בפתח מתנצל, "מצטער היתה תאונה בכניסה לעיר, והייתי הראשון בזירה, היינו צריכים לחכות לחילוץ לא יכולתי ללכת באמצע".

הראשון לעזור לכולם. אז למה היא אחרונה לקבל את  העזרה, את היחס, את ההקשבה, את החמלה, את הנוכחות שלו. אחרונה!

"אז למה אתה לא מתקשר להודיע שאתה מאחר??" השאלה שהיא שואלת פעם אחר פעם, "למה אתה נותן לי לחכות? למה אכפת לך מכולם חוץ ממני? למה אני תמיד נמצאת בסוף הרשימה???"

הוא שותק, אין לו מה לומר, זה מחזה קבוע, משעמם. אין התפתחות בעלילה, אין שינוי. תמיד נעצר בסימני שאלה גדולים שלה, ושחקן ראשי תקוע.

"את רוצה לצאת?" הוא שואל בעיניים מושפלות.

"אוף, אתה מעצבן! בא לי להגיד לך שאני לא רוצה לצאת איתך, בא לי להגיד לך שנמאס לי ממך ומהחוסר אכפתיות שלך. אבל אני מרגישה כלואה בקשר הזה, אתה לא מתנצל, לא מתכוון באמת להשתנות, איך אפשר לסמוך עליך??? אתה מבטיח ואין שום כיסוי להבטחות שלך."

היא מטיחה בו מילים קשות, קשוחה הפעם, רוצה שהוא יבין בכל הצורות. נמאס לה נמאס לה ודי!

הוא שותק כמו תמיד, מודה באשמה, לא משתנה.

מתחשק לה לאיים וגם לקיים, הפעם היא לא מתכוונת לוותר.

"יום אחד אתה תקבע איתי ולא תמצא אותי בבית, גם אני לא אתייחס למה שחשוב לך…"

היא מאיימת עליו, יודעת שאיומים לא יעזרו, לא מוצאת את הדרך ללמד, להעביר את המסר ברור,

להסביר חד משמעי שהוא עובר את הגבול ומבחינתה כל הקווים האדומים כבר מזמן נחצו.

הם לא יוצאים למסעדה היא שבורה מידי, ממררת את מר גורלה, עם אדם שלא סופר אותה, מתעלם מרגשותיה, מרגישה שהיא חייבת לחשב מסלול מחדש.

אם רק היה מישהו שילמד אותה איך להסביר לו כמה היא סובלת מההתנהגות שלו, וכמה היא על הקצה, אם רק היה משהו שייתן לה דרך לשנות אותו וללמד אותו איך צריך להתנהג גבר אוהב שאכפת לו מהזוגיות של עצמו.

אם רק היה מישהו כזה.

****

עומדת אישה, ומגלה שפעם אחר פעם בעלה מתעלם מצרכים שהיא רואה אותם כבסיס הקשר ביניהם. פעם אחר פעם דברים נעשים ההיפך ממה שהיא חושבת, היא מתוסכלת, מתרחקת, מרגישה שקווים אדומים נחצים, מאיימת, מרגישה שזה פשוט לא אפשרי ככה ושואלת את עצמה עד מתי ועד איפה היא יכולה לוותר ומתי – מתי מגיע הרגע שצריך לעצור ולהגיד עד כאן! לא מוכנה יותר להמשיך בצורה הזו!

שאלה שאני נשאלת הרבה בסדנאות שאני מוסרת מה הגבול בין להשקיע / לתת / לוותר / להתאמץ / לשמור על שלמות הבית בכל מחיר וכו'.

מי יכול לומר לאישה "עד כאן, עשית מספיק, עכשיו הגיע הצד שלו, והוא זה שחייב לעשות את השינוי…" זו שאלת השאלות במקרים מורכבים בזוגיות, והדוגמא לעיל היא במצב עדין…

רוב הנשים ממשיכות לחיות עם כל מיני דברים שמציקים להן מאוד בהתנהגות של הבעל שלהן, וממשיכות להתעצבן ולכאוב על כך ולהתחנן לשינוי בסתר ליבן או בגלוי.

נשאלת השאלה האם אישה יכולה לשנות אצל בעלה התנהגות שמציקה לה?

יש נשים שיאמרו שוודאי שכן, אבל צריך להבין שכאשר בעל משתנה זה בגלל שהוא רוצה לעשות שינוי! נשים רבות מבקשות שנים שינוי בנקודה שמציקה להן, ושום דבר לא משתנה ולעיתים אף מחמיר. מה עושים במקרה כזה?

האם איומים יכולים לעזור? ואם מאיימים אפשר לבצע את האיום?

כנראה שלא…

ואם כך אז אולי זו לא הדרך.

אישה רוצה להרגיש טוב בזוגיות שלה. לפעמים יש לנו הרגשה שאם רק הבעל יעשה שינוי בדבר הספציפי הזה, הכל יסתדר ונוכל לחיות בשלום ואהבה. יתכן שיש צדק בדברים אבל הבעל שלנו הוא אדם עם צרכים ורצונות משלו, עם מחשבות משלו, והסתכלות על עולם משלו, והשינוי שאליו אנו מייחלות לא בטוח שיקרה אי פעם.

כשאישה אומרת לי אני נלחמת שיהיה שלום – אני  מסבירה לה שאין שום אפשרות להיות במלחמה כדי להשיג שלום. יש מציאות של מלחמה או מציאות של שלום!

במציאות של מלחמה אני לא מסכימה שכך זה יהיה, אני מתנגדת למצב, נלחמת בכל נשק קיים.

במציאות של שלום אני מחפשת למצוא מקומות משותפים, רגשות חיוביים הדדיים, ונקודות חיבור.

מציאות של שלום זה כשאני מוותרת מראש על לשנות את השני או לחשוב שאני מבינה יותר מהשני ולכן צריך לנהוג דווקא על פי דעתי. להניח את אי ההסכמות בצד ולהסכים שאני לא מסכימה איתו, עם הגישה והדרך, אבל מוכנה לתת לו את האפשרות לחיות את החיים בצורה שהוא רוצה ומאמין בה…

זה מבהיל לחשוב על זה ככה, אז מה הוא לא ישתנה? זה תמיד יישאר ככה? ומה עם החינוך ילדים? ומה עם החלומות שלי לבית X? ומה עם זה שאני חושבת שהוא טועה? שהוא פוגע בעצמו? שהוא פוגע בי? שאלו לא חיים, הצורה שהוא מתנהל בה?

ועוד שאלות שמפחידות אותנו וגורמות לנו להתעקש על מעשים שאנו חושבים שיביאו שינוי אך בפועל הכל נשאר אותו דבר.

כבר ניסית את הכל, אולי הגיע הזמן פשוט להרפות. לשחרר את המחנך שבתוכי, להסתכל על בעלי מהצד, כאילו אני לא חלק בסיפור הזה, (מבחוץ הוא דווקא אדם נחמד 😊) הקב"ה שם אותי איתו כי הוא סומך עלי שאני יכולה להסתדר דווקא איתו ככה כמו שהוא, לא במלחמה אלא דווקא באהבה ושלום.

לפעמים, לפעמים, מגלים שהשינויים הקטנים מצליחים לקרות דווקא שם בהרפיה והשחרור, וברגעים של שלום.

בתפילה שעושה השלום יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן!

ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל

עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד? 

בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]

ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729     

להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799