פרק 9: אמהות מתעללות

יום שלם בעבודה. אני מותחת חיוך עצבני, מוצאת את עצמי פעם אחר פעם בוהה במסך בלי לעשות כלום. שייגמר כבר היום הזה…

אני הולכת להכין כוס קפה – רביעית לבוקר זה, למרות כל ההבטחות להפסיק עם זה קצת.

מחייכת לרחל המזכירה המסורה שהביאה עוגת גבינה לכבוד הנכד שנולד לה בלילה,

מודה לה בלי מילים כי שוב גיליתי שלא זכרתי לקחת אוכל מהבית.

ואין לי כח לצאת לקנות,

אין לי כוח לכלום.

"למה את כל כך עייפה?" רחל סונטת בי בחיוך "התינוקות שלך בכו בלילה?"

"המחשבות שלי דיברו בלילה" אני עונה.

לרחל, כי אפשר, לה אפשר להגיד קצת בלי שהיא תחטט, בלי שהיא תרכל הלאה…

"יש ימים כאלה", היא נאנחת בהשתתפות.

אני מודה לה שוב על העוגה ומסתלקת.

יודעת שהמחשבות לא דיברו.

הם בכו, צרחו, הם כעסו, הם נרדמו בסוף מתוך ייאוש.

אני שולחת מייל זריז לרחלי:

"פנוייה הערב? נצא לכותל?"

מקבלת תוך דקות תשובה:

"בטח.

חייב.

ב-9 ניפגש בתחנה מרכזית"

ב9 בערב אני עטופה במעיל.

קור יבש, אפילו גשם אין.

כמו הלב שלי שכאילו קפא.

כל היום הרגשתי כמו רובוט, מתפקדת באופן מכני.

מעמידה מכונה.

שולפת שתי קופסאות עם עוגות וקצת חטיפים, ומשלחת את חיים סוף סוף לישיבה,

בשקט, כמעט בלי מילה.

מארגנת את המטבח.

מקשיבה תוך כדי לשירה.

זאת אומרת לא ממש, היא נואמת לידי ואני מהנהנת, לא ממש שומעת, לא ממש מסוגלת.

תהילה ואילה רבות את הריב הנצחי על "של מי כל הבלגן בחדר"

הוא של שתיהן. 

לא רוצה להתערב, אבל חייבת שקט.

אני נעמדת בפתח החדר, יודעת שהמבט שלי מלחיץ:

"יש לי מספיק על הראש, כל הבית חוגג, אני חוזרת מהעבודה רק בשביל לגלות שאף אחד לא הוריד את הצלחת מהשולחן וכל הגז זרוע אורז… הפח מלא, וכל החדרים מלאים כביסות.

כן, אני יודעת,

זה הבגד שלבשת אתמול ואת ההוא תכננת ללבוש מחר והחצאית הזו…

כבר לא מעניין אותי,

גם חיים ודוידי השאירו חדר אסון,

ומחר בבוקר תבכו שאין לכם בגדים נקיים,

ושוב יהיו צרחות…

דוידי תכף פה והוא יבוא עצבני, אתן יודעות, אפשר שלפחות אתן לא תריבו???"

זה לא חינוכי, אני יודעת.

אסור לי להפיל עליהם את המעמסה הרגשית הזו,

לא יכולה שלא.

הן ילדות גדולות, זה הבית שלנו, מרוב שאני מתחשבת בכולם הן לא ממש עוזרות בבית.

מותר להן לשאת בנטל, אבל לא בנטל הזה…

אני מבולבלת.

כבר לא יודעת מה אני רוצה.

יודעת מאוד.

שקט.

רגע אחד לעצמי.

אני שולחת את שירה עם הפח, יודעת שהיא תחזור עוד חצי שעה לפחות, מצוין.

הבנות בשקט מארגנות את החדר.

אילה באה נזופה, "מה עוד צריך לעשות?"

ליבי יוצא אליה, זה לא מגיע לה, היא משתדלת כל כך…

"תנסי קצת לסדר, מה שאת רואה, אחר כך אני צריכה כמה דברים במכולת…"

אני יודעת כמה היא צריכה לצאת, פשוט לצאת מהבית.

גם אני.

מתקשרת לבעלי: "אני רוצה לצאת הערב, תוכל להיות פה ב-8:30? אני יארגן את דוידי, תדאג אתה לשאר…. אני חייבת אויר".

9:00. אני נפגשת עם רחלי בתחנה מרכזית, אנחנו עולות על הרכבת הקלה, יורדות ליד העירייה ומתחילות לצעוד. אני מתכרבלת בתוך הז'קט שלי, לידי רחלי מתעטפת במעיל האופנתי שלה. רוח קרירה.

כמה יפה ירושלים בלילה….

אנחנו צועדות בשקט.

לא מדברות. שתינו זקוקות לשקט הזה.

אנחנו נכנסות בשער יפו, ממשיכות לכיוון הרובע.

"איך הצלחת לצאת מהבית?" אני שואלת.

"אל תשאלי…" רחלי מחייכת, מבינה את האירוניה שבתשובה שלה.

"דיתי והמקלחת", היא נאנחת, "מה יהיה הסוף עם זה?"

אני כבר מכירה את הסיפור, יודעת שהוא קטסטרופה שלא נגמרת.

רגישות תחושתית למים ושנאה עזה לזרם של הטוש. הם החליפו כבר ארבעה ראשי טוש וברזים למיניהם, כלום לא עזר. קשה לה להתרחץ ואחרי שלא היה ברירה והם הכריחו אותה, הקושי הפך לחרדה.

מרפאה בעיסוק, טיפול CBT.

כלום.

כל מקלחת סיוט.

"הבוקר הייתי באסיפה בגן, ישבתי עם כל הצוות. אחר כך הגננת תופסת אותי בצד ושואלת בשקט:

"מה עושים עם הכינים של דיתי?" 

"רציתי לבכות" הקול של רחלי נחנק, "האספות האלו סוחטות ממני כל גרם נפשי, תערובת של השפלה ואשמה, הגננת יודעת שאי אפשר לחפוף לה את השיער וגם לא לסרק נורמלי.

מה לא ניסינו, גם הגננת ניסתה ליזום מבצעים.

בסוף הילדה שלי מסתובבת בגן עם כינים…."

אני חושבת על דיתי. רואה אותה בעיני רוחי, ילדה יפה בביגוד אופנתי ויקר וראש שורץ כינים עם שיער מדובלל.

מסתכלת שוב על רחלי יודעת שזה לא רק הבושה וה"מה יגידו" זו תחושת כישלון כאמא שלא מצליחה לתת לבת שלה את הדבר הכי בסיסי. זה הכאב מול מצב בלתי אפשרי, שאת לא יודעת איך הוא ייגמר.

"אצל שירה ראיתי", אני עונה בשקט "שהרבה דברים שהיו לה קשים ממש היא השתלטה עליהם בסוף בשביל חיי החברה, הבינה בסוף אחרי המון עבודה, תיווך, והסברה שזה מפריע לה ליצור קשרים, שזה דוחה אנשים, דיתי תגדל…."

"בינתיים לא הייתה לי ברירה, תפסנו אותה בעלי ואני וקילחתי אותה בכוח. היא צרחה…. אני יודעת, הפסיכולוגית תגיד לי שזה מגדיל לה את הטראומה, יכול להיות… מישהו חשב על הטראומה שלי???

רבע בקבוק מרכך, חטיף שוקולד כפיצוי, וסיפור ארוווווווך. מקווה שהשתלטתי על ה"גן חיות", מחרתיים השכנות שלי יזכו ל"שידור חוזר" מקווה שהם לא יזמינו את הרווחה."

"את המשטרה", אני אומרת בחיוך עקום, "אנחנו אימהות מתעללות", חושבת על דוידי ועל טקס גזירת הציפורניים.

אני מסתכלת על שתינו מהצד, אחת חסידית, אחת ליטאית, וכאב אחד משותף.

הגענו כבר לכותל. אני צופה על הרחבה מלמעלה. כל כך הרבה יהודים בוכים את הכאב שלהם, הכאב של הגלות.

"גלות הדעת", אני אומרת לרחלי בשקט. "יום אחד הוא יבוא, ואז נבין הכל את כל מסלול היסורים שלנו כעם, ושל כל אחד בנפרד. נבין את המטרה ואת התכלית…"

אנחנו נפרדות, קובעות להיפגש שוב יותר מאוחר. לבכות ממש? אני בכל אופן מעדיפה לבד.