יש ימים שאני שואלת את עצמי ממה אני עשויה.
כן.
יש ימים שנמאס לי להחזיק את הכתר "אמא לביאה".
לא רוצה.
לא רוצה לחייך לאנשים בנימוס, בטח לא לשכנה אחרי בוקר של צרחות, כי עוד פעם דודי בכה על איזה שטות, ואילה צרחה עליו שיפסיק, וחיים צרח עליה בחזרה, ושירה שאגה שהצרחות של כולם מצפצפות לה במכשירים…
תהילה בכתה. בכי עצוב ולא שקט מדי.
רציתי כל כך להצטרף אליה – הלוואי שהייתי יכולה כבר לקבור את הכאב.
בסוף צעקתי גם אני, צעקתי ממש, בקול רם, על כולם.
על תהילה שהיא לא כל כך מסכנה – למרות שהיא כן…
על שירה שתכנס לחדר ותתלבש כבר בלי להוציא לי את הנשמה.
על דודי, שאם הוא לא נרגע הרגע, הוא נכנס לאמבטיה עד שהוא מפסיק לבכות, ואוי ואבוי לו אם הוא בועט שוב בדלתות, כל הדלתות בבית כבר הרוסות…
על אילה וחיים – על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד, שהצרחות שלהם רק מוסיפות שמן למדורה…
ומבפנים צרחתי, צרחתי ממש על עצמי, למה? למה את לא מסוגלת לשתוק? אולי אם היית קמה רבע שעה יותר מוקדם, הכל היה רגוע יותר…
אני לוקחת את התיק, אומרת בוקר טוב, ונעלמת…
בורחת מהבית.
הלוואי והיה לי באמת לאן לברוח, תכף יתחילו הטלפונים מכולם.
דודי לחוץ מהמבחן שהוא למד אליו כל כך הרבה, והוא מקיא את החומר בעל פה.
הוא צודק, זה לא בטוח יעזור לו אם השאלה תהיה מנוסחת קצת אחרת, או שלחס וחלילה תדרוש ממנו יותר הבנה / השוואה / הסקת מסקנות.
תהילה איבדה איזה דף חשוב, כן. למרות שהיא לא מופרעת קשב / סובלת מקשיי התארגנות, היא הכי בלגניסטית.
שירה תתקשר לשאול שאלה מיותרת, או תזכיר לי שהיא לא רוצה ללכת לבריכה היום – כבר דיברנו על זה 4 פעמים.
בעלי תכף יתקשר ויבקש ממני לדבר שוב עם חיים ולנסות להבין את הסיבה שהוא צץ בבית באמצע הזמן, ומתי ריבונו של עולם הוא יוצא, כי אתמול בלילה הוא אמר שהוא יוצא מוקדם על הבוקר, וכבר כמעט 10.
השכנה מלמטה מחכה איתי בתחנה, אומרת בוקר טוב חביב, אני מותחת חיוך על השפתיים, מסתכלת בעדינות על עצמי אם אני לבושה בכלל נורמלי.
אני כן. אני יודעת שכן.
אבל עדיין מרגישה כאילו יש לי קרן על הראש איזה אות של קין.
מה? מה היא שמעה?
השאלה הזו מנקרת לי במוח…
היא מבינה בכלל מה קורה אצלי בבית? או שהיא שומעה רק אותי צורחת על כולם וחושבת שאני אמא לא נורמלית?
אני יודעת שהיא שמעה גם את הילדים, היא גם יודעת ששירה על הרצף כי הבת שלה למדה עם שירה ביסודי, והתעלמה ממנה ברוב הזמן באופן ראוי לציון…
היא יועצת חינוכית השכנה שלי, מלאה תארים ותעודות.
היו פעמיים או שלוש במהלך השנים שניסיתי לפנות אליה, לבקש, אולי בכל אופן הבת שלה תשחק יותר עם שירה? אבל אז קיבלתי ממנה הסבר מפורט ודידקטי כל כך, בטון מאוד נעים וחינוכי להפליא – למה אסור להורים להתערב בכאלו מקרים, ואיך זה ישפיע על נפשה הרכה של הבת שלה ויעמיס עליה לדורי דורות…
קל לי לשכוח שבת אחת שלה הלכה ללמוד בחו"ל "כי הסמינר לא התאים לה", והבן שלה מסתובב בימים ובלילות עם רכבי יוקרה, עבודות מזדמנות, ועסקים לא ברורים.
אני רק זוכרת תמיד בבושה שהיא אף פעם לא צועקת, ושהבית שלה מתנהל על מי מנוחות, רק שלי רועש וגועש, ושום טכניקה של נשימות לא יכולה לכאב, הכאב שבהבנה שהחיים שלי הם טרלול אחד גדול.
יש לי בית עם זוג צעיר חמוד, פלוס תינוק מתוק להפליא, אבל הם גרים אי שם…
בן בשידוכים כבר שנתיים וחצי, שעוד פעם מכה בנו האכזבה.
בן נוסף בישיבה טובה והוא שקט כל כך.
ועוד בן שכבר נמצא בישיבה הרביעית שלו והיא קטנה, ומכילה, וכן, היא חצי טיפולית והוא לא תמיד מסתדר גם שם.
שירה בכיתת תקשורת, היא גם לומדת חלק שעות בכיתה רגילה, "משתלבת", כמו שהיא אומרת, רק המילה הזו עושה לי פריחה.
תהילה שקשה לה כל כך להתמודד עם הבית. היא מתביישת, היא שונאת, היא כועסת, וכל הרגשות שלה שחייבים להתמודד איתם (ככה אני מסבירה לה וגם המטפלת הרגשית, אבל אסור כמובן להגיד) – הם בבואה לכאב שלי, רק שלי יש בנוסף גם אשמה ותחושת כישלון…
אילה שמתמודדת דווקא יפה עם הפרעת הקשב, בסמינר בעיקר – היא הופכת לא רק את הכיתה אלא את המחזור כולו, זה החלקים היפים של ההפרעה, אין תחום שהיא לא מתנדבת בו.
ודודי.
דודי, ילד הזקונים שלי שהיה אמור להיות ילד קטן, מתוק וחמוד.
הוא לא קטן, כבר בן 10 וחצי, ובוכה מכל שטות כמו ילד בן שנתיים.
שמן, כי יש לו בעיה של וויסות עם האוכל, כלומר הוא אוכל כל מה שזז בכל זמן אם אני לא עוצרת אותו.
יש הרבה זמנים שהוא חמוד, ויש הרבה זמנים שממש לא…
אני כבר כמעט מגיעה לעבודה, הייתי אמורה להתפלל בדרך, אבל הסידור נשאר בתיק, לא הוצאתי אותו, פחדתי לפתוח אותו. ידעתי שאני אבכה כל כך…
המחשבות.
המחשבות המדכאות האלו כל הדרך.
זה הכל בגלל הטלפון עם השדכנית?
ניסינו לבדוק עד כמה ה"לא" של אדלר נחרץ וסופי, ומה הסיבה האמתית חוץ מ"לא מתאים", כי זה התאים מאוד.
"הם שמעו משהו" התפתלה השדכנית.
כבר לא אכפת לי מה.
כל עוגות הקצפת של האירוסין החגיגי המתוכנן אצלי בראש לפרטי פרטים, התפוצצו לי בפרצוף.
כן.
מסתבר שגם אני רציתי את השידוך הזה.
מאד.
גם אני רציתי אישור שאנחנו סך הכל משפחה נורמלית.
אז זהו. שלא.
לתגובות, בתיה: [email protected]
איזה אמא גיבורה, וואו.
דווקא רגעי החולשה הם הגבורה האמיתית.
שה' ישלח לך המון כח לכל ההתמודדויות ♥️
הכתיבה הקולחת שלך נוגעת כ"כ כאילו חויתי יחד איתך את הבוקר♥️
אין לי מה להגיב, מרב שזה כואב ונכון ואמיתי כ"כ
אז אני לא מגיבה.. רק שולחת לך חיבוק ענק
ותזכורת שאבא שלנו בשמיים לא מודד אותנו לפי נורמאלי ולא נורמאלי,
ואנחנו כאן בחיים רק כמעבר ותיקון לעשות את מה שהוא רוצה ולא את הרצון של אף אחד בסביבה ואין לנו שליטה על כלוםםם.
ואת כזו עובדת נאמנה שלו!!!! מקנאה בעולם הבא שלךךךךךךך
אוווצ'.
שואלת –
היית מעדיפה משהו שהכל חלק, משעמם, מתיפיף, מנסה להסתיר שהילד נקצת מוך כי זה הכי מפחיד שישימו לב – אולי זה גנטי, פחד…?
כן לפעמים ברגעים של קושי רוצים שהכללללל יהיה חלק ולא נסבול
זה דרגה מאד גבוהה באמונה להגיע לדברי דוד המלך: "אודך ה' כי אנפת בי"…
ולהגיע לרמה של "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"- גם השבט- המקל מנחם אותי
אמאלה בתיה אני מעריצה אותך
מזדהה עם התסכול על הצעקות שיוצאות בסוף
(בהתמודדויות שלי…)
כמה שקשה, את חיה את החיים באמיתי, מכל הלב
ולא כמו השכנה שלך, עם אלף מסכות
אני קוראת עם דמעות
איזו אמא מיוחדת
ואין אין אין בעולם משפחה נורמלית
עצוב מאד וקשה
ומותר לפעמים ליפול
ואם השכנה בחיים לא צועקת על הילדים, לא בטוח שזה הכי טוב, ויכול להיות שזה שהילדים שלה מסתובבים באן שהוא (בחו"ל, בעסקים….) זה בסך הכל תוצאה של חוסר צעקות…… וחוסר גבולות (כמובן שלא בטוח אבל מעלה השערה)
בקיצור, מותר לפעמים לצעוק, במיוחד שהם סוחטים אותנו, אין ברירה אחרת לפעמים!!
אלופה
מחכה לפרק שלך כל השבוע, וקוראת בנשימה עצורה.
וההרגשה שאת מתארת מוכרת מכל מיני סמטאות בחיים.
כשמחמיאים לך, וואו, איזה גיבורה. ואת חושבת, יש לי ברירה?
זרקו אותי למים, ואני מנפנפת בידיים כדי לא לטבוע.
נכון, יש כאלו שגם את זה לא עושות. וטובעות. ואני כן עושה. גם כן גבורה.
בקיצור, אם הייתי כותבת טור על החיים שלי, הוא היה נקרא: גיבורה בעל כורחי.
חזק. וואו. סיעתא דשמיא!
אין אדם או משפחה בלי התמודדות, זו אשליה!
השוואות זה ר ע ל !!!! להשוות את עצמך למישהו זה ממש לשתות רעל, להכניס לעצמך לנשמה חומרים רעים ומסוכנים, רגשות שליליים ,ספקות באמונה ובהשגחה פרטית וכל מרעין בישין!!!
וואו בלעתי את כל הפרקים עכשיו בבת אחת!
מה זה?! (זו קריאת התפעלות, כן?)
את האמת אני לא מכירה מקרוב את נושא האוטיזם,
אבל התחושה הזאת שאנחנו בטוח המשפחה הכי לא נורמלית באזור
ומי יתחתן איתי? זה היה פחד שלי שנים…