פרק 88: קרובת משפחה

"אני יכולה לקחת את כולם לגינה." ריקי הציעה אחרי צהרים, כנראה קלטה את המצוקה של דיני במאמצי התמרון בין מסך המחשב לבין הצרכים של הילדים בבית.

את המודעה לרחל גולדמן היא הצליחה להתחיל לפני ששיר התעוררה. אחר כך עזרה לשיר להתלבש, הכינה לה טוסט, והמשיכה לעבוד במקוטע, בזמן שאחייניתה אכלה – שחקה במגנטים – הסתכלה בספרונים – הרכיבה פזל רצפה. שיר הגיבה להצעות של דיני, שתפה פעולה, אפילו חייכה פעמיים, אבל לא הוציאה מילה.

יכול להיות שהיא אכן בכוונה לא מדברת?

מודעה נוספת חיכתה לה, וגם מיתוג לשבת שבע ברכות – שתי עבודות שהיא חייבת לשלוח ללקוחות בדחיפות ממש, ומה שבעיקר – העטיפה לספר של מרים שאולזון. אין לה אפילו קצה של רעיון לסקיצה.

"תודה, ריקי." היא אמרה לבכורה שלה. "זו ממש הצלה בשבילי עכשיו."

"הולכים לגינה!" יונתן שמט את הקליקס. "יש!"

דיני שטפה את פניו של ארי, והכניסה אותו לעגלה.

"אני לא הולכת." הכריזה אלישבע.

"גם את צריכה ללכת."

"אני לא אפריע לך!"

"כולם הולכים." חזרה דיני בלי בטחון. היא כבר יודעת איך זה עם אלישבע בבית. בסופו של דבר יהיו כל הזמן דברים דחופים שאלישבע תהיה חייבת להגיד לה רק לרגע. אין סיכוי שיהיה אפשר להתרכז כך בעבודה. מצד שני, ברור שמרגיז את אלישבע אם אומרים לה ללכת לגינה עם הקטנים.

"תעזרי לריקי." היא ניסתה.

"ריקי לא צריכה את העזרה שלי. את סתם אומרת לי כי את רוצה שאני אלך."

מה עכשיו? – אולי מלכתחילה הייתה צריכה להסכים שאלישבע תשאר, במקום להיקלע לוויכוח. יחיאל אומר שהיא מדי מפנקת את אלישבע ושהיא צריכה לדרוש ממנה יותר. הוא במקומה היה מודיע לה שהיא צריכה לצאת ומסיים את הסיפור, אבל נראה שאלישבע נעלבת ששולחים אותה רק כדי שלא תהיה בבית.

"אני מרשה היום לקנות כוסות של ברד, כשתהיו בחוץ."

"יש!" יונתן צהל בקול. אלישבע נראתה כמתלבטת איך להגיב. היא בטח הבינה שהברד הוא רק בגלל ההתנגדות שלה. חינוכי להפליא.

"אילה, אני אסרק אותך." אמרה דיני. "אויש, את צריכה להחליף חולצה. ריקי, תחליפי לה. בסדר?"

ריקי הלכה עם אילה לחדר. יונתן השליך חלקי קליקס לקופסה, מרוצה מהיציאה הצפויה. שושי חפשה את הנעליים, אלישבע הכניסה קרקרים לתיק של העגלה,

ושיר עמדה במטבח.

"אנחנו הולכים עכשיו לגינה." דיני חייכה אליה. "בטח שמעת שריקי אמרה. נכון?"

שיר הנהנה.

"אז הנה, עכשיו אנחנו הולכים. בואי."

אחייניתה לא זזה.

"את רוצה לבוא עם ריקי?"

שוב הנהון.

"אז בואי!"

שיר תלתה בה עינים.

נראית כאילו מחכה למשהו.

מה היא רוצה?

"הנה, אילה מוכנה." ריקי הגיחה מהחדר. "גם סרקתי אותה."

"יו, נהדר!" החמיאה דיני. שערותיה של אילה היו אסופות לקוקו גבוה. "חמוד לה ככה. כל הכבוד, ריקי. הנה, שיר, אנחנו רוצים כבר ללכת. גם את רוצה לבוא לגינה, נכון? אז בואי עכשיו."

"נו כבר!" יונתן קרא מהדלת.

כבר חמש ורבע. הרבה זמן לעבוד לא נשאר לה גם כך.

שושי שלפה את הנעליים מתחת לספה. ריקי סימנה לדיני מהפרוזדור.

מה היא רוצה?

נראה שהיא רומזת לה לבוא. מוזר.

דיני פנתה לשם. "מה יש, ריקי?"

ריקי בקשה ממנה בתנועות להכנס תוך החדר, נבוכה. "כולם יראו את שיר עם מכנסים?" היא לחשה.

איך לא אחזה ראש עד הרגע הזה. היא לא ממוקדת. שיר תבלוט בגינה. זה יהיה ממש מוזר שהיא עם הילדים שלהם.

דיני חבקה את כתפה של ריקי. "שיר רק בת שש, ריקי. זה לא נורא."

"אבל מה אני אגיד?"

"תגידי שהיא קרובת משפחה שלנו, ושהיא מתארחת אצלנו. אם מישהו ישאל."

ריקי הנהנה.

"את לא צריכה להתבייש." אמרה לה דיני, הודפת זכרונות שהתנפצו עליה בגלים. לריקי אכן אין סיבה להתבייש. זו רק בת דודה שלה. "תתייחסי לכך בטבעיות, אז גם אחרים יתייחסו לזה ככה. בסדר?"

"בסדר." ריקי לא נראתה לגמרי משוכנעת, אבל מה אפשר לעשות.

"תודה." אמרה לה דיני. היא חזרה אל הילדים. שיר עדיין הייתה נטועה במטבח, באותו מקום. "שיר, תראי לי מה את רוצה." אמרה לה דיני בקלילות, מנסה להוריד את הכובד מהסיטואציה.

מה יהיה?

היא חייבת עכשיו כל דקה בשביל העבודה שלה.

שיר עמדה במרכז המטבח.

"את רוצה לשתות?" ריקי הגיעה גם היא, כולה אכפתיות.

"אולי היא לא רוצה ללכת לגינה." קראה אלישבע מהסלון.

"היא אמרה לי שכן, הראתה לי שכן."  דיני גייסה סבלנות לקולה. "שיר, חמודה, מה יש?"

"אני יודע מה!" יונתן הגיע למטבח בסערה. "את אמרת שתתני לנו אחרי צהרים איגלו!"

הופס, נכון! יחיאל חזר בצהרים עם חבילת 'איגלו'. היא הראתה אז את החבילה לשיר, והסבירה שאחרי צהרים האיגלו יהיו קרים, אולי כבר קפואים, ואז יקבלו מהם.

"זה מה שרצית, שיר?"

חיוך התגנב לשפתיה של בת השש.

"אז הנה. נהדר. תודה רבה, יונתן."

מה כל כך דחוף באיגלו אם עוד רגע יקנו כוס ברד? – לא ברור ולא משנה, העיקר שהיא הצליחה גם הפעם להבין את שיר.

דיני שלפה את החבילה מהפריזר, חתכה במהירות בסכין את הנילון הסוגר עליה, ונתנה איגלו לכל ילד. "תהנו בגינה. תודה רבה, ריקי."

האמת שטוב ששיר התעקשה להתעכב עד שיבינו אותה. זה כנראה סימן טוב, בסופו של דבר. סימן שהיא מרגישה יותר בנוח, שהיא רוצה לתקשר איתם.

וכנראה שהיא רוצה לדבר, היא במצוקה מכך שהיא לא מצליחה. צריך למצוא דרך לעזור לה. מה יהיה?

הדלת נסגרה אחרי הילדים. נשארו רק היא והבלגן הבלתי אפשרי.

"אוף. אוף. אוף."

שוב היא מדברת לעצמה. משהו קורה לה.

היא צריכה להתקשר למוטי, להבין מה קורה, אבל אסור לה לזוז עכשיו מהעבודה שמחכה לה במחשב, והיא גם כבר לא יודעת מה מוטי עלול להשמיע פתאום.

יעל אמרה שמוטי אכול מכך שטובה הייתה זקוקה להם כל השנים, מכך שהוא לא הבין את זה, שהוא לא עשה כלום.

למה מוטי בטוח שהם היו צריכים ליצור קשר, אחרי הפוגענות הקשה מצידה של טובה?

ואמא עוד התקשרה אליה, ככלות הכל.

אולי מוטי השתכנע שאבא עשה עוול שהוא ערב את הסמינר אחרי שטובה ברחה לבית של חנה. לא כל אבא היה עושה את זה? מרחיק חברה בעייתית שמשפיעה חזק ומזמינה לישון אצלה בלי ידיעת ההורים?

גם למוטי אין מושג מי זו חנה ואיך היא השפיעה על טובה.

מצד שני, אולי בנקודה המסוימת הזו חזקי כן צודק. יכול להיות שאם טובה הייתה נשארת אצל חנה היא לא הייתה מתדרדרת לרחוב.

אבל היא ממילא לא הייתה יכולה להישאר אצלה בלי סוף.

אבא גם לא היה יכול לדעת שבמקום לחזור הביתה כמו בחורה נורמלית, היא תתחיל להסתובב ברחובות.

אולי באמת הייתה לה הפרעת נפשית.

"די כבר!"

דיני מיתנה את תנועותיה כששוב הזיזה הצידה את הערבוביה שעל השולחן.

רק עבודה עכשיו, עד שהילדים חוזרים.

קודם כל, המיתוג של השבע ברכות. המזמינים צריכים אותו בדחיפות, יפה מצידם שהם כתבו לה ברוב התחשבות שאם קשה לה לעבוד מיד אחרי השבעה, הם יכולים לחכות עוד קצת.

החתונה של אריה ובתיה סלומון.

היא שילבה את הס' ברקע של הא' והב' כשהטלפון שלה צלצל.

אם היא תתחיל עכשיו שיחות טלפון השארית של אחרי צהרים הנוכחי תתמסמס גם היא.

דיני עמעמה את קווי המתאר של הס'.

אבל אולי זו אמא. אמא התקשרה אליה כבר בבוקר, והיא עצמה יכלה לדבר אז רק בקצרה.

היא תבדוק מי מתקשר. תענה רק אם זו אמא.

קמה בלי כוח לטלפון.

'עירית' הייתה על הצג.