פרק 87: טלטלה מטורפת

"צודקת." דיני חפנה את מצחה בכף היד.

מה חזקי אמר למוטי?

היא צריכה לדבר עם חזקי שיחה אחת כמו שצריך. רק לא בטוח שיש לה כוח לספוג שוב את הכעס והעוינות שלו. גם את מוטי הוא התקיף?

"לא ממש עוזר שאני אומרת את זה למוטי." מעבר לקו המשיכה יעל לדבר באותה חיוניות. "הרגש חזק יותר מהשכל. יש דברים שגם אם מבינים שהם לא נכונים, עדיין ממשיכים להרגיש אותם. את מבינה למה אני מתכוונת?

"כן."

למה מרגיש לה שיעל נכנסת למקום שהיא לא אמורה להיות בו? – הרי זה כמו שמוטי וחזקי מדברים עם יחיאל על מה שקורה, ויעל היא הגיסה הכי מקסימה שיכולה הייתה לאחל לעצמה.

ובכל זאת.

אולי גם אחים שלה מרגישים כך עם יחיאל.

"אני רוצה להתייעץ איתך, על שיר." שמעה את יעל ממשיכה. "אנחנו ממש מתלבטים כאן. מה את אומרת?"

"מה אני יכולה להגיד?… את מבינה שאני ממש מקווה שתחליטו שכן."

"כן. ברור." חיוכה של יעל נשמע גם מעבר לקו. "בכל אופן, אני רוצה לשמוע איך זה בעיניך. איך שיר?"

"חמודה, נראית ילדה מותק. היא ישנה עכשיו."

"וחוץ מזה? נראה לך שיהיה מאד קשה איתה?"

"אי אפשר לדעת." דיני קמה ויצאה למרפסת, מנסה למקד את מחשבותיה. "בטוח שזה אתגר גדול, אבל היא באמת ילדה מתוקה, והגננת שלה אומרת שהיא חברותית ומסתדרת עם כולם. זה כנראה אומר שיהיה לה גם קל יותר להתרגל למקום שבו היא תהיה בסופו של דבר. אני מקווה."

"נשמע הגיוני." צווחות של ילדות נשמעו מעבר לקו, מילותיה של יעל התערבו בהן. "אנחנו מנסים לחשוב מה בעצם המחיר שזה אומר, לגדל אותה. אז קודם כל הילדים, זה כמובן שינוי ענק בשבילם. עם מירי החלטנו לדבר עכשיו, למרות שאנחנו עדיין לא בטוחים מה נעשה, כי אני לא רוצה להנחית עליה אחרי החלטה. אם שיר תהיה כאן מירי תצטרך לעזור הרבה יותר, וגם ככה היא כבר עושה המון בבית."

"את צודקת, בגיל הזה עדיף לדבר מראש."

"על הילדים האחרים – מלחיץ קצת שאי אפשר לצפות באמת איזו התמודדות תגרם להם אם נקח את שיר, ואיך זה ישפיע על כל ילד. מצד שני, אמרתי למוטי, שבסופו של דבר ילדים צומחים מהתמודדות, כל עוד שזאת התמודדות בריאה. מה דעתך?"

"אני חושבת שזה נכון."

"זה כמו שבסופו של דבר ילדים שגדלים בבתים של חסד מתחנכים לעשות חסד. בתנאי, כמובן, שההורים דואגים גם למה שהם צריכים. תקשיבי, דיני, יש משהו אחר שמטריד אותי. את באמת יכולה עכשיו?"

"כן. אין בעיה." יעל כנראה מרגישה שהיא לא לגמרי איתה הפעם.

"אני קצת לא שלמה עם עצמי, שזה מה שטוב לשיר."

"שמה טוב לה?"

"כל הדבר הזה, שהיא עוברת בבת אחת מבית חילוני לבית חרדי – ברור שזה הכי טוב מבחינה אמיתית, אבל לא נראה לך שאולי קשה מדי?"

"אני חושבת שדווקא הדבר הזה לא אמור להיות קשה יותר מאשר דברים אחרים. שיר עדיין קטנה, ילדים מתרגלים. צריך פשוט לא להעיר לה על כלום, ולתת לה להתרגל לאט לאט בעצמה לשמירת מצוות."

"ובבת אחת היא תכנס לבית ספר חרדי? זה הגיוני?"

"ברור שיש פה טלטלה מטורפת בשבילה, אבל אני לא חושבת שעיקר הדבר הוא המעבר לחרדי, אלא כל המעבר הפתאומי לסביבה זרה."

"בכל זאת, בית ספר חרדי הוא ממש שונה מנטלית. זה כן שינוי קיצוני."

"אז אולי אפשר לשלוח אותה בהתחלה למשהו באמצע, לאיזשהו בית ספר תורני. צריך אולי לבדוק מה האפשרויות."

דיני חזרה לסלון. איזשהו קול בתוכה עוד מצטער על כך שהשאלה הזו לא רלוונטית בשבילה, שלא היא זו שמחפשת ובוחרת בית ספר בשביל שיר, למרות שאם היו נותנים לה להחליט, היא הייתה מעדיפה שאכן מוטי ויעל הם אלה שיגדלו אותה, ולא הם עצמם.

"את לא חושבת שהיה נכון יותר להשאיר אותה לפחות עם החברה שיש לה עכשיו?" גיסתה עוד הייתה מוטרדת.

"עם הילדים מהגן? היא מסיימת עכשיו גן חובה, בכל מקרה היא צריכה להתחיל מסגרת חדשה בשנת הלימודים הבאה."

"כן, אבל זה אחרת לגמרי אם זה באותה עיר, ואם יהיו לה כמה ילדים מוכרים בכיתה, לא שכולם יהיו–." צלצול רם החריש את המשך המשפט של יעל. "זה נשמע לא טוב שאני שואלת." היא התנצלה אחר כך. "ברור שהכי חשוב שהיא תתחנך לשמירת מצוות, אבל אני חושבת – "

"אין שום בעיה שאת שואלת, רק שבכל מקרה אין איך לפתור –"

"אני רוצה בעיקרון לקחת אותה. וכל הזמן גם כאילו מרגישה שאנחנו לא באמת עושים לה טוב. את מבינה? כאילו אנחנו מנצלים את זה שאמא שלה נפטרה."

"יעל, אני באמת לא רואה שום סיבה שאצלכם יהיה לה פחות טוב מאשר אצל משפחת אומנה של הרווחה. היא צריכה אנשים שיאהבו אותה ויהיו מוכנים להתאמץ בשבילה. מוטי ואת זה הכי מושלם שיכול להיות בשבילה."

"את כנראה צודקת. לא יודעת. חשבתי שאולי היה לה טוב יותר אם היו מוצאים לה משפחת אומנה בבאר שבע."

"כמה סיכויים שימצאו משפחה מתאימה דווקא בבאר שבע? וצריך גם שזו תהיה משפחה מהאזור שלה. אחרת ממילא כל הסביבה שונה."

"צודקת כנראה."

"יעל, גם אם ימצאו בשבילה משפחת אומנה טובה, לא תהיה לה שם תחושת שייכות כמו אצל משפחה ביולוגית, זה בטוח. ואתם שניכם בטח יכולים לתת לה המון. אני באמת מקוה שתחליטו שכן."

"טוב, את אומרת דברים חכמים כרגיל." חיוכה של יעל נשמע מעבר לקו. "טוב שדברתי איתך, זה כל הזמן הטריד אותי. ואפילו לא אמרתי למוטי, לא יודעת למה, הרגשתי שיעשה לו רע. אבל תגידי לי, זה אמנם כבר לא רלוונטי, אבל את לא חושבת שהיו אמורים להשאיר את שיר אחרי הלוויה לפחות לכמה ימים בסביבה יותר מוכרת, אולי אצל שכנים למשל? אולי אם היו עושים את זה היא לא הייתה מפסיקה ככה לדבר."

"שיר לא דיברה גם כשהיא הייתה אצל השכנים." דיני העבירה אצבע על מעקה המרפסת, נזכרת בשיר המכווצת בבית של רונה, על הספה הבורדו. "אבל חוץ מזה, לא נראה לי שהיו שכנים שהציעו לקחת אותה אליהם, וגם הרווחה לא משאירה ילדים אצל משפחות שלא מאושרות ברווחה. במקרי חירום שולחים רק למשפחות קלט, שכבר מוכרות."

"אבל גם אתם לא מוכרים."

"אנחנו קרובי משפחה, אז הכללים הם אחרים. וגם ככה הגיעה לפה עו"סית ביום שני שעבר, כדי לראות אותנו ולאשר באופן זמני את השהות של שיר כאן." 

"זה היה מלחיץ?"

"אפשר לומר, אבל לא סוף העולם." דיני חזרה לסלון והתיישבה מול המחשב. "יעל, את יודעת שמשפחות אומנה נמצאות במעקב קבוע של עו"סית?!"

"כן, כמובן, אבל כמו שאמרת. מלחיץ קצת, ולא סוף העולם, ובסופו של דבר הרווחה בעיקר עוזרת הרבה במה שצריך."

"נראה לך שבסופו של דבר תחליטו לקחת את שיר?"

"אני לא יודעת, יותר סיכוי שכן מאשר שלא. מוטי עכשיו עוד יותר רוצה, אחרי כל מה שהוא שמע מחזקי, הוא מרגיש שהוא ממש חייב את זה לטובה, לפחות לגדל את הבת שלה. טוב, דיני." קולה נעשה חפוז. "אני חייבת להיכנס עכשיו לכיתה. נהיה בקשר. תודה רבה לך על הכל. ממש עזרת לי."

דיני השוותה בלי ריכוז בין כמה תמונות של תינוקות רכים.

'ממש חייב את זה לטובה.'

המילים יצאו ממנה בקול. היא בחרה באחת התמונות ונשפה אוויר. היא לא מסוג האנשים שמדברים לעצמם בקול.

מה מוטי שמע מחזקי?

מה שכנע אותו שהם אשמים פה במשהו?

בשבוע שעבר הוא אמר שטובה עצמה לא רצתה את הקשר ושאבא ואמא לא יכלו לעשות כלום.

איך בבת אחת הוא מגיע לאמירה 'שהוא ממש חייב את זה לטובה'?