פרק 115: זוג בשנות החמישים

כשעלתה הביתה עם חזקי, שאל אותה יחיאל אם הוא יכול לצאת מיד. ידעה שהוא צובר פערים בעריכת הספר שהוא עובד עליו, ושהדד ליין שלו לחוץ, והסכימה.

הבית רחש בלגן כמו בית שההורים נעדרו ממנו חצי יום בגלל הקמת מצבה בבאר שבע. ארי יילל, ריקי הייתה מותשת. אלישבע ממורמרת, שושי דאגה מכך שהיא צריכה חתימה על שני עמודים של קריאה בחוברת, ויונתן ואילה רבו.

"תסתדרי?" שאל יחיאל.

היא ענתה שזה בסדר, היא יכולה להסתדר. היא באמת יכולה. נשים אחרות מסתדרות עם בית עמוס משלה, עבודה תובענית יותר, ובעל שעוזר במקרה הטוב רבע ממה שיחיאל עוזר.

אם יחיאל מרגיש מחויב לעזור לה בכל ערב, לא פלא שהוא חושש עוד יותר לקבל את שיר בקביעות.

חזקי דיבר עם שיר בחדר הילדים הסגור. הילדים נכנסו כשרצו להוציא משהו, כמו תמיד. שיר עדיין השתתקה בכל פעם שהדלת נפתחה. כך דיווחה אלישבע.

חזקי חושב שמפריע לה שהוא מגיע לבית שלהם?

זה לא עלה בדעתה. היחסים שלהם תמיד היו טובים וקרובים. וגם עכשיו. זה מה שהיא לפחות חשבה. חזקי גם מתייחס יפה לילדים שלה כשהוא פוגש בהם. הוא כמו שהוא היה תמיד.

חוץ מהענין של שיר.

או בעצם, ממה שסביבה, מטובה ומההורים.

מה השעה?

יש עדיין סיכוי להשיג את עירית.

"אני מרשה עכשיו בגמבוי." אמרה דיני לילדים. זו אופציה שהיא שומרת לזמנים שבאמת צריך, בזמן האחרון יש מדי הרבה שעות כאלה. "עושים תור. כל אחד עשר דקות. מי שלא יספיק היום, ימשיך מחר. ריקי, את אחראית, כולם שומעים בקול ריקי."

ריקי הביטה בה. "לאן את הולכת?"

"לשום מקום. אני רק נכנסת לחדר לדבר. אני צריכה לעשות איזו שיחה. לא להפריע לי לשום דבר."

היא לקחה את ארי בזרועותיה כשנכנסה עם הטלפון לחדר הורים.

צלצלה. לא היה מענה.

חייגה שוב. ושוב.

"יש כאן באמת משפחה על הפרק, בשביל שיר." עירית נשמעה עייפה כשענתה לבסוף. "מדובר בזוג חרדי מצפון הארץ, זוג ללא ילדים, בשנות החמישים. אנשים איכותיים."

החזה של דיני כאילו נסחט מהמחשבה על שיר נכנסת לבית זר. "את חושבת שהם מתאימים?"

"אני חושבת זו הצעה מצוינת בשביל אחיינית שלך." שמעה את עירית עונה. "הם אנשים טובים ואוהבים, ויש להם נכונות להתמסר."

"אז.. אז מה עכשיו בעצם?"

"באופן רגיל יש הליך של פגישות מקדימות ובדיקת התאמה, אבל אנחנו עוד לא שם. יש פה ענין שאני צריכה לבדוק."

"את יכולה להגיד לי מה?"

"חשוב להם לקבל ילד בריא ורגיל, לא ילד עם צרכים מיוחדים. הם הדגישו את הנקודה הזו."

"שיר היא –"

"היא כמעט לא מדברת, אלא רק עם אחיך ועם מי שהיא הכירה לפני שאמא שלה נהרגה."

הדופק של דיני זינק לקצות אצבעותיה. "זה מצב זמני. לא?"

"זו אילמות סלקטיבית שנוצרה בעקבות טראומה. אי אפשר לדעת לאן היא תתפתח. לא כל הילדים מחלימים מאילמות סלקטיבית, ויש גם מצבים בהם הסימפטום של האילמות נעלם, אבל מופיעים סימפטומים אחרים לחרדה. החרדה היא בעצם הבסיס להיווצרות ההפרעה בדבור."

דיני התיישבה עם ארי.

"במצבים כאלה תמיכה נכונה בתקופה הראשונה לטראומה מגדילה את הסיכוי להחלמה." שמעה את עירית ממשיכה. "יכול להיות שהזוג ההוא יחליט שהוא רוצה לקבל את שיר ושהוא מוכן להתמסר כדי לעזור לה. אני אעדכן אותך."

–

דיני השאירה את הגמבוי אצל הילדים בזמן שהאכילה את ארי וטיגנה חביתות במטבח. חזקי עדיין שוחח עם שיר.

שיר הייתה שקטה לגמרי בבית העלמין הלב יצא אליה. דיני חיבקה אותה, חשה את שיר מתקשחת מדי פעם, אבל רוב הזמן נענית לחיבוק ונצמדת אליה. חזקי רכן לשיר, הסביר לה מה קורה, מה עושים עכשיו. למה אומרים תהילים. סיפר שאמא שלה מסתכלת עליה מלמעלה, שהיא אוהבת אותה בכל רגע. שאמא שלה יודעת שגם שיר אוהבת אותה, שהיא שמחה ששיר באה לבית העלמין ביחד עם כל הדודים, ושכולם אוהבים את אמא ומתגעגעים אליה.

דיני השתאתה מהיכולת שלו למצוא את המילים ומהיציבות ששידר. חשבה על הקשר הבטוח שיש לו איתה מאז שנולדה, ואז נזכרה שסיפר שהוא מתייעץ בקביעות עם פסיכולוג. הוא בוודאי שאל מה אפשר לעשות בשביל לעזור לשיר.

"שושי, בואי, אני אקרא איתך עכשיו בחוברת. ילדים, מספיק עם הגמבוי."

הם חזרו להתווכח ולריב ולילל. הייתה צריכה לתת להם עוד כמה דקות מול המסך, בזמן שהיא קוראת עם שושי.

"יונתן ואילה, לכו לאכול. אלישבע, אני אדבר איתך אחר כך."

היא עקבה אחרי שושי, נשקה לה וחתמה שהיא קראה מצוין, החליפה טיטול לארי, ברכה עם אילה ברכת המזון, זרזה אותה לאמבטיה, ואז אמא שלה התקשרה.

בבית העלמין אמא נראתה היום גרוע, ואבא עוד יותר.

"יש לך כמה דקות, דיני?"

"כן." מאוחר יותר לא יהיה קל יותר. "מה שלומך, אמא?"

"ברוך השם, בסדר עד כמה שיכול להיות בסדר. תשמעי, דיני. חשבתי על משהו בקשר למחרתיים, כשאת יוצאת לעבודה, תגידי לי אם יהיה לך נוח. במקום שתשלחו את דיני למטפלת של ארי, אני יכולה לבוא ולשמור עליה בבית שלכם. זה יחסוך את הכסף של המטפלת, ואני גם אוכל להכין לכם צהרים ולארגן את הבית בזמן שאת בעבודה."

המילים הסתובבו סביב דיני כשהיא עזרה לאילה לחלץ את זרועותיה משרוולי החולצה. אמא הייתה מגיעה בעבר לעזור לה, עד הקורונה. זה הקל בשעתו, ולא רק טכנית.

"אבא בקש ממני להגיד שהוא ישלם את הכסף למטפלת, אם אתם כן מעדיפים לשלוח את שיר. ואם אני אגיע, אז הוא ייתן לכם את הכסף לדברים אחרים. בשביל הוצאות שיש לכם. איך שאתם רוצים. הוא כבר הרבה זמן מתכנן להעביר לכם סכום שיעזור."

"אמרתי לך שאנחנו אמורים לקבל תשלום מהרווחה." לאבא ואמא אין באמת את הכסף שהם מציעים.

"אבא אמר שבכל זאת הוא יעביר. שיהיה לכם יותר קל." קולה של אמא שקע קצת. "תחשבי אם את רוצה שאשמור אצלכם על שיר ותגידי לי."

אמא באה אליהם בשבוע שעבר באחד הימים. היא רצתה לחזק את הקשר עם שיר. שיר כמעט לא הגיבה כשאמא פנתה אליה. זה היה צפוי, אבל לא עשה את הדחיה למכאיבה פחות בשביל אמא. אמא השתדלה לא ללחוץ, רק הציעה ממתק או משהו אחר מדי פעם, והתייחסה בעיקר לילדים האחרים, אחר כך הלכה לעזור לדיני במטבח, אבל לא הצליחה לעשות הרבה. כל הכוח כאילו נלקח ממנה מאז האסון.

עכשיו חלחל לקולה צליל של חיים.

לא לענין שהיא תגיד לאמא שהיא צריכה לחשוב, זה כבר ישדר שהיא לא שמחה שאמא תבוא.

"תודה, שאת מציעה, אמא. רק רגע."

דיני פתחה את הברז, והחזיקה את הטלפון בשעה שהמים שצפו לתוך האמבטיה. למה משהו כבד לה, אם ברור שההצעה של אמא תעשה להם הרבה יותר קל?

אמא לא ביקורתית, ובזמנים שהייתה מגיעה היה לכולם טוב איתה. אם משהו קשה עכשיו, זה רק בגלל האסון. השכול והאבל, הידיעה שאמא שבורה מכך שאף אחד לא לוקח את שיר, הכמיהה שלה להחזיק במה שעוד אפשר להחזיק.

קשה לה לראות את הכאב של אמא, אבל כמובן שזו לא סיבה להתרחק.

ליחיאל יהיה קל יותר אם אמא תהיה נוכחת בבית. אמא בטח תתאמץ במקסימום כדי להוציא את עצמה מהקפאון של האבלות. היא תסדר את הבית ככל שתצליח, תכין ארוחות צהרים. הילדים יהיו מאושרים שסבתא נמצאת. גם לשיר זה עדיף. היא אמנם עוד לא התרגלה לאמא, אבל המטפלת של ארי זרה לה לגמרי. גם יהיה טוב בשבילה להישאר בבית שהיא כבר מכירה.

והיא עצמה אפילו לא תהיה בבית, אין שום סיבה שהיא תגיד שלא.

"זה רעיון נהדר, אמא." דיני עצרה את זרם המים. "ממש תודה. אנחנו נשמח שתבואי."