עולם שבו ילד הוא דבר ראשון ילד

אני כל כך מקנאה בפעם.

אתן יודעות שפעם לא היה ילד עם ADHD אלא רק ילד שובב? אתן יודעות מה עשו פעם עם ילדים שובבים? נתנו להם להשתולל. ולטפס על עצים ולרוץ בשדה. טוב, אולי לא נתנו להם אבל לא היתה שום שכנה או חברה שהתקשרה במסירות לספר לאימהות שהילד שלהם טיפס על הגגון הענק הזה שמתחו בפארק והוא משחק שם עם כדור. ("…את יודעת איזו מקצועיות צריך כדי לשחק על רצפה לא יציבה, מבד קרוע ומתנדנד שהרגשתי שאני עומד ליפול ממנה כל רגע???)

לא הושיבו אותם שעות ארוכות בכיתה של מעל 30 ילדים עם מלמד שאמור לנסות גם להשתלט על הקבוצה התוססת הזו, גם ללמד, וגם שיהיה מעניין.

היתה להם כיתה מקדמת. מלמד פרטי עם כמה ילדים שהכילו את כל מגוון התכונות והיכולות, ומי שהיה לו קשה הלך לשחק בחוץ אחרי שהמלמד מיצה את היכולות שלו. והוא היה הולך לטיפול בבעלי חיים ובמים וברכיבה על סוסים ובריפוי בעיסוק (או תגידו אתן איך הייתן קוראות לדבר הזה שנקרא לטפס על עצים ולקחת את הביצים על האם מהענף הכי רופף).

 ולא היה שום אסיפת הורים או יום השתלמות או וועידת השמה שהחליטה שיש לו מסוגלות לא ממוצה ושהוא לא מממש מספיק את הפוטנציאל שלו.

ואבא שלו ואמא שלו הבינו שהוא כנראה לא יהיה החתן הזה שמקבלים עליו דירה והוציאו אותו לעבוד איתם בשדה שם הוא נשם מרחבים וירוק, חווה הצלחה וסיפוק והחליט שזה לא מספיק לו, אז הוא התחיל לחזור על מה שהוא למד, והמשיך ללמוד דברים שעניינו אותו וגרמו לו להרגיש טוב יותר.

וכשהוא התחתן הוא לא היה מלא משקעים וחסכים של חוסר מימוש עצמי ולא נכנס למיטה לזמנים ממושכים כי הוא פחד מהעולם ומהכשלונות שהוא חווה ללא סוף, והוא לא נמנע כל הזמן מלנסות דברים חדשים כי הוא האמין בעצמו וביכולות שלו.

אשתו לא צפתה בו בדאגה ובלחץ, כי היא היתה רגילה ששום דבר ממה שקשור אליו לא קשור אליה והייתה עסוקה בגידול הילדים וניהול משק הבית ובעיניה הוא היה המושל והמפרנס והעונה.

אז נכון שהמצאתי את זה וברור לי שלא הכל היה ורוד ככה, אבל אני עדיין מקנאה בימים שבהם אבחונים לא גילו הפרעות ובעיות, והעולם לא השתלט על המושג נורמלי לפי קנה מידה שכמעט אף אחד לא נכנס אליו.

אני מקנאה במציאות הישנה הזו שנשים היו נשים, גברים היו גברים, ילדים היו ילדים וכולם ידעו איך מתנהגים בזוגיות, ולא היה כל הרבה ספרים וכתבות והרצאות שמסבירות איך זה אמור להיות ואיך מכניסים שכינה.

כי נראה לי שהקושי האמיתי של הקש"ר בן זמננו הוא לא חוסר הריכוז, אלא המשקעים. הוא מסתובב בעולם עם פנקס פתוח של כישלונות וניסיונות בלתי נגמרים, רק לא לפשל שוב, לאכזב שוב ולהתאכזב שוב…

וזה בכלל עולם מאוד ספציפי ששם לו מודלים מאוד מצומצמים להגדרה מהי הצלחה, שהיום כל אדם שני שלא מוצא את עצמו מצליח לפי אמות המידה האלה, מאבחן את עצמו או את הילד עם איזושהי לקות או הפרעה, כי אחרת איך תסביר את זה הוא לא מוצלח?

יש לי חברה שיש לה ילד שמצייר נדיר, ברמת כישרון בינלאומית. אבל הוא בלימודים לא הכי, כלומר הוא נורמלי. לומד ומשיג ממוצע של 80, לא רע, אבל בעולם שלנו זה גם לא מוצלח.

כי מוצלח זה בתחום אחד. יותר נכון לפי פרמטר אחד: כולם. חוץ מכל מי שלא, אבל בטוח יש לו הפרעה כלשהי. ובמה זה מתבטא? בציונים כתובים, בתקתוק סלטים לשבת בכמות שמוודאת הריגה לשאר מנות הסעודה, בספה חפה מכביסה באורח מתמיד, בארוחת צהריים חמה יומיומית שמלאה בכל אבות המזון, ובמטבח נוצץ לפני, באמצע, ואחרי, וחיוך שלוו מרוח כנר התמיד על פניה של הבעלבוסטע השנה. הציון: 100!

ואחרי כל הסרט שעובר/ת הילד/ה הנער/ה הבחור/ה, הם מגיעים לחופה. שם יש עולם חדש של מוצלחות. חיי הנישואין. ואז נתקלים שוב בכולם הזה שהגדירו את המוצלחות מחדש. לכולם יש טיפים ועיצות ופרקטיקות לתקשורת נכונה, לשלום בית ארוך טווח ואיך לא, לזוגיות מוצלחת.

אבל כשמדובר על הצלחה ובמיוחד כזו שמוגדרת לפי פרמטרים ספציפיים מאוד, אז מתחילים לפשל. כי יש לאנשים בכלל ולקש"ר בפרט אמות מידה אחרות לגמרי להצלחה!

יש אנשים שאצלם הצלחה נחגגת כשהוא הצליח להקשיב לאשתו במשך חמש דקות בלי לקטוע אותה, יש אנשים שחוגגים את זה שהאישה הצליחה להקשיב להם חמש דקות שלמות.

הצלחה זה מושג כל כך אישי ואינדבדואלי.

לפעמים, לפני שאני נזכרת שאני שונאת רחמים עצמיים, אני מרגישה שנעשה לנו עוול גדול כשהסבירו לנו איך חיי נישואין אמורים להיראות. יצרו לנו תמונה של כבוד הדדי, תקשורת מקרבת, אהבה ללא תנאי. וכל המילים הגבוהות האלו בעלות פרשנויות כל כך שונות!

כי אחרי שאני יוצאת מהרחמים העצמיים לכיוון לקיחת אחריות, אז פתאום אני רואה שאולי בשביל לנהל זוגיות באמת מוצלחת אנחנו צריכים להפסיק לחפש את ה'פוטנציאל הלא ממומש' שלה לפי הספרים. אולי ההצלחה שלנו היא לא שהוא יהיה הבעל המאורגן והמתוקתק שמדבר בשפה של יועצי נישואין, אלא שנלמד לקבל את המרחב הייחודי שלו. להבין שזה שהוא לא זוכר איפה המפתחות, זה לא אומר שהוא לא אוהב ושזה כנראה לא מספיק חשוב, או שזה שהוא צריך שקט לא אומר שהוא בורח אלא אולי הפוך, הוא הולך להיטען כדי להיות נוכח איפה שאת צריכה אותו הכי חזק שיש.

וכאן אני רוצה לענות לכל מי שחושבת שיש כאן יחס כאל ילד קטן: להכיר בגדולה וביכולת מתוך המקומות הפחות נוצצים, זה כבוד. ככה נראית הערכה. לזהות את המקומות שבהן השני יכול ליפול ולעצור אותו רגע לפני, זה העזר כנגדו האמיתית. להשתמש בבינה היתירה ובאינטואיציה הנשית כדי לכוון ולעזור לגבר שלך למצוא את עצמו במקומות מציפים, זו חמלה. זה בדיוק כמו שאת רוצה להישען עליו ושלא יגידו לך שזו חולשה ושאת צריכה לעשות יותר.

הקידמה הביאה איתה הבנה עמוקה של נפש האדם, וזה מבורך, אבל מה שקרה לנו זה שאיבדנו משהו מהתמימות, הפשטות והסבלנות של פעם.

אישה חכמה, שזוכרת את הבינה היתירה שניתנה בה, לא נלחמת באבחונים אלא מנסה להחזיק בפשטות של הדור ההוא. היא צוחקת על מוזרויות, סולחת על שכחה, ומבינה שזוגיות אמיתית נבנית משני אנשים שפשוט למדו לחיות ביחד.

ההורים והסבים שלנו לא ידעו להגות מונחים כמו 'הפרעת קשב' או 'חרדת נטישה', אבל הם ידעו להחזיק ידיים עם חזית אחידה. הם הבינו שזוגיות היא לא נוסחה שאחרים קובעים להם, אלא מסע שבונים ביחד.

אולי הגיע הזמן שנתקנא מעט בפשטות ההיא, ונזכור שההפרעה הכי גדולה לאהבה היא הניסיון הבלתי פוסק לקטלג אותה.

מי אני?

נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.

אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי – מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין, ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.

מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,

אבל היא דורשת גישה אחרת.

לפודקאסטים של זוג וקש"ר

הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,

התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (גם באתר זוג וקש"ר)