"יודעת שמחר אקום בבוקר ושוב תהיה ארוחה"

אני חייבת ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני, עם הגוף שלי, שלא משנה אם הוא שמן או רזה. כי אם לא, לא יפסיק הגיהינום שאני נמצאת בו, לשרוף.

כולם אומרים שאני לא נראית שמנה, שהמשקל שלי עלה יפה, ואני עדיין בטווח של הרזים. הם אומרים, אבל אני לא מאמינה.

אני מסתכלת בי, בגוף הזה שלא מפסיק לעלות במשקל, רוצה לצרוח מרוב כאב, מרוב תסכול ואין אונים.

רוצה לבכות.

מסתכלת עליו שוב, על הגוף הגדול הזה, ההוא שפעם היה קטן. ולא יכולה שלא לרצות לרדת הכל חזרה, להגיע לתת משקל קיצוני. ולא משנה מה.

בלילות, כשאני לבדי בחדר, ואין אף אחד שמשגיח עלי, מתחילה לעשות ספורט. קופצת מצד אל צד, הולכת במקום מאות פעמים, עד שבשלב מסוים אני נשברת,

אין בי עוד כח.

אני עולה למיטה בתחושת אשמה נוראית, למה אני הולכת לישון ונותנת לגוף הזה מנוחה? לא מגיע לו. הוא צריך להיות קטן יותר, 

ואם הוא אוכל כי אין לו ברירה, למה אני מוותרת לו על כושר? מתחילה לבכות. האין אונים הזה צורב בי שוב, יודעת שמחר אקום בבוקר ושוב תהיה ארוחה. 

אין לי קמצוץ של שליטה עליו, אין לי כלום.

לפעמים אני מנסה להיזכר איך הייתי פעם. לפני שכל מחשבה שעלתה לי בראש הפכה לגוש של קלוריות, לפני שהפרעת האכילה הזו נכנסה אלי.

לפני הכל.

מעבירה בי תמונות ישנות שלי, רואה אותי שם; ילדה משוחררת. ילדה שלא חושבת על כל מה שנכנס לה לגוף, ילדה בריאה.

לא כבולה תחת מאסר של שליטה, לא שבויה אל רצונות שלא יכולים להתממש.

ואני מתגעגעת אליה.

רוצה לחזור אליה, לחיות אותה, לא לחיות אותי של עכשיו.

לחיות אחרת.

לשחרר ממני את כל הכבלים האלה, שחונקים אותי. לתת לחיים לזרום, לתת לגוף-נפש שלי לנשום.

רוצה את זה, ומאוד.

חייבת ללמוד לקבל את עצמי כמו שאני, עם הגוף שלי, שלא משנה אם הוא שמן או רזה. כי אם לא, לא יפסיק הגיהנום שאני נמצאת בו, לשרוף.