סודות לאמהות: ילד מתפרץ בשביל תשומת לב?!

תגובה יפיפייה לפוסט הקודם הולידה לי פוסט חדש:
"רוצה להגיב על המשפט האחרון: ילד לא מתפרץ בשביל תשומת לב.
התפרצות היא איבוד שליטה.
אני לא ממש מבינה. ילד מאבד שליטה? כלומר, אין לו שליטה על המעשים שלו?
לא כל כך הגיוני לי. ודאי לא בגיל 4-6 שזה גיל שאחראי למעשיו לרוב.
איך אפשר להגיד שהוא מאבד שליטה?
אולי הוא חסר אונים, אולי זה הדרך היחידה שהוא מכיר להתמודד עם העומס הרגשי שהוא נמצא בו, אולי ככה הוא ראה שהוא מקבל את הצרכים שלו
אבל לאבד שליטה?
ממש קשה לי עם ההגדרה הזו, ילד הוא לא רובוט שמקבל קצר חשמלי אם יש עומס במערכת."

אוהבת את התגובה הזו!
היא מעידה על הרבה מחשבה ורצון להוביל ילדים לשינוי, היא מעידה על הבנה שאי אפשר לצפות שילדים ילמדו לבד, ואנחנו כאן כדי להוביל ולחנך (אמת!).
בקשה אישית: למרות שבירת המיתוסים המעצבנת, אנא תני לי הזדמנות להסביר את זה, פני את ליבך מרוגז ונסי להבין עד הסוף.
הנושא הזה הוא קריטי בעיני ומוביל הרבה מאוד אמהות ללופים בלתי נגמרים של מאבקי כח ותסכול, שאין מקומם במערכת היפה הזו של הורים וילדים.

*לפני שאני אענה על התגובה הזו חשוב לי שנברר עם עצמנו אם אנחנו יודעות לזהות התפרצות למול התנהגות לא נאותה (גם לפרש התנהגות לא נאותה כרצון לתשומת לב זה לא חכם לדעתי, אבל זה נושא לפוסט אחר).

ועכשיו למצב התפרצות:

יקרה, תני רגע מחשבה לסיטואציות הבאות:

ראית פעם תינוק בן חצי שנה רעב? שמעת איך הוא צורח? האם הוא אחראי למעשיו?
ראית פעם פעוט בן שנתיים ש"לקחו לו", שוכב על הרצפה ובועט ברגליים? בוודאי הזדעזעת. אולי חשבת שהוא לא מחונך ושצריך ללמד אותו לקחת אחריות למעשיו…. (😊).
***
האם ראית מבוגר זורק כיסאות? או שוכב על הרצפה ובועט ברגליים? פחות מצוי.
אני בטוחה שבמקרה כזה יעמוד לידו השכן ואמר: קח אחריות על המעשים שלך…. (😊)
כולנו מבינות שזה אבסורד. במקרה כזה יוזמן אמבולנס ירוק והאדם יטופל בחמלה רבה.

האם התפרצות זעם זה איבוד שליטה? בוודאי!
כולנו נולדנו עם אי יכולת לווסת את התגובות שלנו ופיתחנו אותה בהדרגה.
האם זה קרה ביום הולדת של גיל 4? לאו דווקא!
היכולת לווסת את התגובות הרגשיות מתפתחת בהדרגה, וכל ילד מפתח אותה בקצב שלו.
גיל 4-6 זהו הגיל שמגיעים בו לשיאים חדשים של התפתחות הכישורים הניהוליים.
אינו דומה ילד בן 6 לילד בן 8.

עכשיו אתיחס למשפט:
"ילד הוא לא רובוט שמקבל קצר חשמלי אם יש עומס במערכת."
זאת השאלה מאוד מעניינת והאמת מאוד מתאימה.
בבדיקות FMRI בזמן התפרצות זעם רואים אזורים שלמים בקורטקס הניהולי שאין בהם זרם חשמלי. אמנם בני אנוש מורכבים בהרבה מרובוטים, אבל בהחלט יש פעילות מוחית מוגברת באזורים הלימבים (רגשיים) ולפעמים "שאט דאון" מוחלט בחלקים הניהוליים.
ילד שמתפרץ הוא ילד שאיבד שליטה על ההגה!
עם הזמן ועם טיפול נכון החלקים הניהוליים במח מתפתחים, היכולת להשעות תגובה מתארכת ומאפשרת לקורטקס לחזור לפעולה. לזה אנחנו שואפים.
מה גורם ל"שאט דאון"? עומס רגשות קשים שהמח לא יכול להתמודד איתם.
כשאנחנו מפרשים התפרצות כמשהו מכוון, ומצפים שהילד "ייקח אחריות", מנסים "לחנך" בזמן ההתפרצות העומס על המערכת גדל ולרוב ההתפרצות מחריפה.
בנוסף זה בוודאי לא יועיל למנוע התפרצויות נוספות.
התסכול, הכאב והאכזבה העצמית של הילד מעצמו גדלים ללא פרופורציה ומובילים ישירות לכך שעם התמודדות נוספת קטנטנה הוא שוב יוצף.

בואי נחדד את זה עם כמה הנחות שאני מניחה שאנחנו מסכימות עליהן בודאות:

1. ילד באופן טבעי רוצה למצוא חן בעיני הוריו ולרצות אותם. כשהוא מתפרץ הוא מאכזב את הוריו עמוקות. זאת חוויה לא נחמדה עבורו.
2. ילד רוצה להרגיש מוצלח ומצליח. כשהוא מתפרץ הוא מרגיש אכזבה גדולה מעצמו. זאת גם חוויה קשה עבורו.
3. ילד רוצה למצוא חן בעיני החברים/האחים וליהנות מחוויות משותפות של משחק יחד. כשהוא מתפרץ הוא מפחיד אותם, דוחה אותם ומרחיק אותם. זאת חוויה גרועה בשבילו.
   
   בואו ננסה למנוע עוד מחשבות מזיקות:

ילד מכיר בדר"כ את הכללים הבסיסים של "אסור להרביץ", "לא צורחים". כשהוא מתפרץ ומנסים ללמד אותו תוך כדי מחדש את הכללים הוא עלול לחשוב:

1. הם חושבים שאני טיפש ולא יודע. 
2. אני דפוק, לא מצליח לעמוד בכללים.
3. איזה תסכול!!! ידעתי כבר את הכללים. מה יהיה בפעם הבאה? זה לא עוזר לי להכיר את הכללים, לא הולך לי.
4. ועכשיו, למחשבות של הילד שיכולות להוביל לבעיות התנהגות והתנגדות נשלטות:
   אני רוצה להרגיש ילד טוב, ילד טוב בוחר טוב.
   אבל אני בחרתי רע. אם יש לי בחירה ובחרתי רע – סימן שאני ילד רע.
   אם אני ילד רע למה שאבחר בטוב? עכשיו אני אברח בכוונה. אני אתחצף. אני לא אקשיב.

למה הנושא הזה קרוב לליבי כל כך?
אני מקבלת כל שנה שיירה של ילדים שקיבלו אבחנה של פסיכיאטר שהם בעלי "הפרעת התנגדות" ODD.
אני  מרגישה שליחות אמיתית למנוע מילדים טהורים להיכנס למצב ההתנהגותי ההתנגדותי הזה.
התפרצות היא לא התנגדות! אנא אל תהפכו את ההתפתחות הטבעית של הילד למערכת מורכבת בינכם.
ואני אחזור על המשפט הזה שחשוב כל כך בעיני:
ילד לא מתפרץ בשביל תשומת לב.
התפרצות היא איבוד שליטה.

ואוסיף: לא צריך לרחם ולמנוע מהילדים גבולות וכללים.
כן צריך לרחם ולהיות אמפטיים כשקשה להם להתמודד איתם.
(ועדיין לא לוותר על הגבולות!)
איך לעשות את זה טוב? אפשר לחזור לפוסט הקודם 🙂