נפש. מתמודדת.

חשבתן פעם על משמעות המילים האלו?

אני כן. חשבתי על זה.

אני חושבת על זה הרבה. הנפש שלי מתמודדת, ואיך אוכל שלא.

אני יושבת בה, בתוכה, מביטה עליה איך היא נעה ומתנדנדת, לעיתים הסיבובים כה מסחררים, עד כדי בחילה. היא מתמודדת, וכל כך כואב בה. כל כך.

נפש קטנה שלי.

כל כך.

מה יש בך שכל כך כואב בך, מה יש לך, נפש.

יום אחד הבנתי.

יש בה אין. יש בה חסר עמוק עמוק. בור שנפער בה ימים ושנים, היו הרבה שדאגו להעמיק אותו עוד ועוד. ואולי בורות לא יודעים להתמלא.

מה יש בבור הזה, בקרקעית, מה יצר בו חלל גדול כל כך. מה יש בך, נפש קטנה שלי. מה.

אני פותחת לך עוד חלון, טוב? טיפונת מסבירה יותר, נותנת למכירים בך להציץ אליך עוד. נפש מתמודדת, אני חושבת שמגיע לך לקבל את זה.

אז תני לי, אני רוצה לצעוק את החסר הזה, לנער את העולם, לשאוג.

להגיד לו שבורות כאלה יכולים שלא לצמוח בשום נפש אם רק יניחו שם בשטח עוד פרחים, במקום חורים.

לטלטל אותו, לטלטל את האנושות הזו, המעוותת, העיוורת, הלא רואה, הבוחרת להתעלם. ואת כאן, עדה לי, את כולך בור אחד גדול שפעם היה נפש יפה.

פעם…

עד שפרץ לחייך הדיכאון. שתל בך זרעי הרס, רצח.

נפש קטנה שלי, אני כותבת ובוכה.

רק אני ואת יודעות שיש מציאות כזו של "מת מהלך", אדם שהולך ברחוב, הוא אפילו מתפקד ומחייך, אבל הנפש שלו מתה, דיכאון אחד רוצח אותה בכל רגע. רק את ואני יודעות שאם אף אחד לא נמצא שם, אם אף אחד מהמעגל הכי קרוב לא נמצא שם, אם אף אחד לא שם כדי לתמוך, ואפילו רק להיות, אם אין מי שיאמין לה שכואב,

היא תחפש דרכים אחרות לצעוק את זה.

את יודעת איך…

גם אני.

בטוחה שיש עוד סיבות, ושמעל הכל זוהי גזירת שמיים, אבל המציאות הזו כואבת לי, ושום כדור פסיכיאטרי לא יחבוש בי את הבור. שום.

וככה קל לי יותר, ככה טוב לי להגיד לכולם. זהו.

הפסקתי לאכול.

חגית