מה, את לא מסוגלת לאכול פיצה?

מה? את לא יכולה לאכול? לא מסוגלת להכריח את עצמך לשבת על מגש פיצה טעים ומפנק?"

כשמישהי כתבה לי את השאלה הזאת, באינסטינקט שלי עניתי לא. לא כעסתי עליה, בכלל לא, אבל כן הרגשתי תחושת זעם קטנטונת כלפיה. לא! אני לא יכולה לאכול, לא.

חשבתי על זה שוב, התבוננתי בשאלה,

השתקתי את האינסטינקט שבער בי, חשבתי שוב. לא אמרתי לא.

לא אמרתי כן.

המציאות קצת שונה.

מדברים על אנורקסיה, על הפרעות אכילה, ועולה תמונה מאוד אסוציאטיבית; צום, הימנעות מוחלטת מאוכל,

אני חייבת להגיד שזה לא ככה. לא מוחלט, יש מגוון רחב של סימפטומים, והפרעת אכילה לא מקבלת שם רק בהאם אכלתי או לא.

ובכלל, כל ההתמודדות הזו היא מאוד אינדיבידואלית, משתנה מאוד ונושאת אופי ייחודי אצל כל מתמודד.

החיים הם לא שחור ולבן, גם לי לקח זמן לקלוט את זה.

ההפרעה אינה מתבטאת רק במגש פיצה שנאכל או לא. היא שולחת זרועות מפלצתיות שנוגעות בכל חלקי הנפש, בכל. בכל!!! זה לא האם אכלתי או לא, זה לא האם אני יכולה, זה הרבה הרבה מעבר.

אמא קוראת לי לבוא לאכול, שמה לי אוכל בצלחת, מחייבת לגמור את הכל.

יכול להיות שאתגבר, ואעשה את זה. אבל ——

בראש יקרו לי דברים אחרים.

המוח ישלח אותות אזהרה, יתחיל לפעול, יזעיק ניידות חירום שבי, שיבואו לעזור לו, להסביר לי כמה זה נורא.

הוא לא יעצור, כי הראש שלי חולה. כל היום חושב מה נכנס ומה לא, עסוק בחישובים אינסופיים, זוכר מה אכלתי בכל יום, מה מותר לי לאכול מחר, אם שתיתי עכשיו שוקו. ואם הרשיתי לי צ'יפס בצהריים, מה אעשה בלילה.

וזה דבר שצריך לשים לב אליו

כל כך כואב כשאומרים לי בנינוחות: "אז הכל בסדר איתך, ראיתי איך אכלת היום. את כבר ממש בסדר".

הכל ממש לא בסדר. רק תראו איך הראש שלי שורף עכשיו, לא נמצא כאן בכלל, בבקשה. תראו איך הוא סובל, מתייסר במחשבות שפוצעות לי בנפש, רק תראו.

אז כן, יכול להיות שאהיה מסוגלת לאכול פיצה, בכמות מינימלית,

אבל כמה שיכאב לי בראש תוך כדי, הוא המדד.