נחטפתי

וואו, תהילה,
אני חושבת על כמה התגובות כאן מדגישות בעצם את הכאב שלך, כמה התחושות שקופות ואיך זה יכול להרגיש שאף אחד לא באמת רואה אותך. התחושה הזאת ש"זר לא יבין זאת".
לעיתים אני תוהה אם באמת אפשר לגרום למישהו מבחוץ להבין, אם יש דרך לתווך למי שלא חווה את יסורי הנפש הללו.
השאלה הזאת נשארת פתוחה… איך אפשר להסביר למי שלא הרגיש על בשרו מה זה כשהכול בפנים חלול, ריק ומת, ולא משנה כאן מה הסיבה.
כמה כוחות צריך, ממש כוחות על, רק כדי לקום בבוקר לפעמים.
התמודדות נפשית היא בודדה מאד, ועדיין סובלת מסטיגמה מאד רחבה שגם היא משפיעה מאד על הבדידות, אני לא יודעת אם לזה התכוונת, אבל כן רוצה להביא גם את המחשבה הזו
מתמודדי נפש הם קבוצה רחבה ומגוונת. רובם לא מדברים או פועלים בצורה חריגה, ולא מציגים התנהגות קיצונית משום סוג.
הקושי שלהם הוא לעיתים קרובות פנימי ועמוק מאוד,.
מתמודדים מכל תחום, ובפרט בתחום הנפש, שעושים עם עצמם עבודה, יכולים להיות האנשים הכי עמוקים, קשובים ומקרינים שאתם מכירים. באופן שלא היו מגיעים אליו אילולי התהליך הזה. 
דמיינו מצב שבו כל סוג של לקות ראייה, כולל משקפיים אופנתיות עם מספר מינוס שלוש, היה נחשב לעיוורון מוחלט, ולא רק זה, אלא גם היו מתיחסים לעיוורון כמשהו שגורם לאדם לאבד צלם אנוש.
אני חושבת שבמובן מסוים זו התייחסות שעדיין רווחת כיום למתמודדי נפש, לצערי
מצד אחד לא כל התמודדות נפשית היא מחלה קשה, אבל גם מי שמתמודד עם קשיים מורכבים לא בחר בכך, וזכאי לכבוד והבנה כמו כל אדם…
התייחסות שמביאה כל כך הרבה הסתרה ובדידות אל ההתמודדות, (ובורות שמביאה קושי גדול ללא הצדקה בשוק השידוכים. אבל זה כבר נושא לדיון נפרד)
החלפת סמנטיקה מבלי לשנות את נקודת המבט לא תביא לשינוי אמיתי;
כל האסוציאציות שהיו מושלכות על הביטוי "חולה נפש" מושלכות כיום על הביטוי המכובס "מתמודד נפש" אז מה עשינו?  
אני מקווה ומתפללת שנצליח יחד להגיע לשיח שמכבד ומבין את המורכבות של ההתמודדות הנפשית.
שנותן את ההערכה והכבוד שמגיעים בזכות ולא בחסד לגיבורים שנלחמים בשדה הקרב הנסתר של החיים,
שקמים ונופלים, נופלים וקמים, ונאבקים לקבל את המסלול שה' קבע עבורם באהבה.
כמו כולנו בעצם, לא?

שולחת לך חיבוק גדול, והרבה תקווה ואמונה. הלוואי שהחושך יתחיל להתבהר בקרוב!

תהילה יקרה,
קודם כל נוגע ללב מאד!
שבי הנפש הוא ייסורים יום יום שעה שעה,
כל אחת מאיתנו עברה שעות קשות ברגעים הראשונים של המלחמה,
מי יותר ומי פחות,
זה נגע בחרדה, בפחד, בהאשמה, בבריחה, בחוסר אונים, בכעס, בצער עמוק עמוק עמוק… והיתה צעקה!
עכשיו שנבין- יש הרבה אנשים סביבנו שחווים תחושות כאלו ואחרות עם עוצמות גבוהות בחיי היומיום שלהם,
והנסיבות לכך יכולות להיות שונות…
אז זה לא שבי? זה שבי! קשה מנשוא…

תהילה יקרה, העצה היחידה שיכולה להוציא אותך מהבדידות היא לדבר עם השם כל יום בשפה שלך, מהמקום האמתי שלך,
כי רק הוא שהוא ברא את נשמתך ונתן לך נפש רגישה ועמוקה יכול לתת לך נוחם
יכול לתת לך הרגשה ותחושה שאת לא לבד!
כי באמת את לא לבד!
יש מי שברא אותך במבנה רגיש והוא מכיר את נבכי נפשך יותר ממה שאת יודעת,
דברי איתו כל יום, ספרי לו, ותבקשי ממנו שישחרר אותך.

ודבר נוסף תהילה יקרה, תהי פתוחה לקבל עזרה מכל מיני אנשים ובכל מיני סוגי עזרות,
את לא יכולה לדעת מאיפה תבוא לך התרופה. לפעמים יש משפט שמישהו אומר שנותן לנו כוח איך להתמודד,
ממש משנה את החיים! ולכל אדם יש שעה! ותגיע שעת הישועה שלך! ואני בטוחה
שאת בתקופה מאתגרת שתצמיח אותך, ותמצאי ימים יפים יותר,
גם אל תחפשי לא להיות בודדה כי זה מחריף את הדבר.
מי אמר שאחרים צריכים להבין? מספיק לך שאת מודעת לעצמך ולקושי שלך ומקבלת
עזרה מקצועית, עם שאר האנשים תלמדי ליהנות איתם בחלקים שאין ביניכם פער! ואז לא תרגישי בודדה!
זה חשוב!
אלו עצות שאני נותנת לך מנסיון של ליווי אשה עם בעיה כזו!
הרבה הצלחה