רחל, (במלעיל, שיהיה ברור) היא מסוג האנשים שעוד לפני שהיא מצביעה את כבר מקטלגת אותה בראש שלך. בלי שתרצי. אישה מהפריפריה, שהמשפחה זה המקור והקן שלה ואין בלתה, חמימות נושבת מהפנים המתבגרות שלה, והמטפחת הפשוטה מהדגם של הדור ההוא מספרות עליה עוד קצת.
כשהיא מצביעה לספר סיפור, ברור לי שהבמה שלה עכשיו.
היא פותחת בקול נעים ופשוט, כמו שהיא:
”אני גרה בקרית שמונה. למי שלא זוכרת, קריית שמונה הייתה מופגזת בקטיושות על בסיס יומיומי. אתם אולי לא זוכרים אבל בזמנו לא הייתה אזעקה אפילו, היינו שומעים כרוז שמכריז בקול כועס: ”צבע אדום, צבע אדום" ומנסים להספיק לרדת למקלטים. לא תמיד מצליחים. על ממ"דים מי שמע.
עכשיו שתבינו שאת הסיפור הזה היא סיפרה לפני יותר מעשר שנים.
וגם אז היא סיפרה אותו על חמש שנים אחורה.
מוזר או עצוב כמה שזה עדיין אקטואלי לימינו כשזה בא בשדרוג של ממ”דים ואזעקות עדכניות.
”יש לי סבתא מאד צדיקה. מתי שתפגשו אותה אתם תראו אותה עם תהילים ביד. לא מבזבזת דקה. תהילים, תהילים. ה׳ ישמור אותה”.
אהה, הגיוני בסך הכל . עכשיו מובן איך יצא תפוח צדיק כזה.
"יום אחד הלכתי לבקר את אחי וגיסתי. שנינו גרים בקרית שמונה. אבל הוא גר בקו הקיצוני הקרוב יותר לגבול. אנחנו יושבים, מדברים, נחמד לנו, הילדים משחקים ברקע, פתאום אני שומעת את עצמי אומרת לו: "יוסף אתם חייבים לצאת מהדירה, מסוכן כאן."
הוא מסתכל עליי, מסתכל על יפה, זאת אשתו, לא מבין מה אני רוצה, קריית שמונה זה הבית, זה המקום, זה הדבר היחיד שאנחנו מכירים, אין לאן ללכת. אבל אני נכנס בי איזה ג׳וק, אני אומרת לו : ”תשמע לי, זה לא טוב ככה עם כל הצבע אדום כל הזמן, אתה עם ילדים בבית, קח את כולם ובוא אליי". הוא אומר לי במבט כזה: "השתגעת רחל, מה יש לך, מתרגשת מקצת צבעים? הכל בסדר, יש מקלט, יורדים דקה, חוזרים".
אני נכנסת לקטע, למרות שתמיד הוא העקשן בינינו, ואני מנסה את גיסתי: ”יפה, כפרה עלייך ועל כל הילדים היפים שלכם, תבואו אליי, כמה ימים, נחגוג, יהיה כיף, אל תישארו כאן עם כל הקטיושות, מסוכן". כשזה עובר ליפה זה כבר משהו אחר, היא משתכנעת יותר בקלות, אולי בעצמה חשבה על זה כבר אבל לא מספיק ברצינות, ואיכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו ארוזים, אפילו את הסיר עם המג׳דרה מהכיריים לקחנו איתנו.
אנחנו מגיעים הביתה, מוצאים לנו מקום לכל ילד, מתמקמים וכמובן מתקשרים לסבתא, ככה כל יום. ”סבתא מה שלומך, איך את מרגישה?", "נשמות שלי אני באמצע להגיד תהילים, נדבר יותר מאוחר".
בסדר, רגילים.
יום למחרת הילד נזכר ששכח בבית איזה ספר חשוב ללימודים, יוסף יוצא והולך להביא לו מהבית. גם ככה הוא לא מבין מה הוא תקוע אצלי.
לא עוברות כמה דקות והוא צונח בתוך הבית שלי חזרה, לבן כמו הקיר במקלט.
לא מסוגל לדבר. במקום זה הוא מושך אותנו אל הבית שהרגע עזב. יפה ואני רצות לשם בדפיקות לב שנשמעות עד לבנון. אנחנו פותחות את הדלת ולא פחות ולא יותר רואות סימני ירי בכל הבית! כדורים, על הקירות, ארונות, על התקרה. כל הבית חורים-חורים-חורים. בלגן והרס.
כמה דקות ארוכות של הלם מוחלט, אני ויפה בוכות בקול. יוסף עומד בפה פתוח ושוכח להגיד: ’השתגעת רחל’.
ומה מתברר? אתמול אחרי שהם עזבו את הדירה, הייתה חדירת מחבלים והם פשוט נכנסו לדירה, ירו בלי אבחנה וריססו את כולה בכדורים!
לא צריך להמשיך לתאר מה היה קורה אם לא הייתי סוחבת אותם אליי הביתה, נכון?
הרגשנו ממש בחוש איך רוח התהילים של סבתא הצדקת מרחפת מעל פני הבית”.
רחל מתקדמת לירידה מהבמה, משאירה אחריה שקט מלא הוד, רוח עוברת בקהל, מין דחף כזה לפתוח עכשיו את ספר התהילים ולומר מזמור לתודה.
מהבמה –
השתמשנו בטכניקה שנקראת ”תא קולי", כלומר משאירים הודעות שונות בתא הקולי של רחל.
לדוג׳ אחמד משאיר הודעה: "גיברת רחל, אני עצבני עלייך, איך הרסת לנו את כל התוכניות, בזבזנו כדורים על דירה ריקה”.
“שלום, כאן צבע אדום. סליחה על ההפרעה, פשוט אין לי חיים מחוץ לעבודה.”
“שלום, כאן סבתא. אני באמצע מזמור צ”א, אל תדאגו, כפרות, הכול מסודר. עלי”
”שלום, כאן הטלפון של רחל, אני עד לזכויות הרבות שיש לה, היא מצילה חיים, אתם עוד תראו”
“שלום, כאן התהילים. השיגור הצליח, אנחנו מכסים הכול מלמעלה.”
———————————————–
לקחת הביתה:
תרגיל "מה את עושה".
תרגיל חימום חמוד ומשעשע.
מתאים לכל גיל, אני מתרגלת אותו גם עם נשים בקורס פלייבק והוא מוצלח מאד.
כולן עומדות במעגל.
הראשונה מתחילה לשחק תנועה שמדמה פעולה – נגיד שהיא אוכלת מרק, עם כפית דמיונית ופרצוף של מישהי ששכחה שיש בזה כוסברה.
זאת שלצידה מסתכלת עליה ושואלת:
“חנה, מה את עושה?”
וחנה, בלי למצמץ, עונה משהו שונה לגמרי:
“אני רוקדת בלט.”
השלישית מיד נכנסת לעניינים ומתחילה לרקוד בלט.
אז היא נשאלת:
“מירי, מה את עושה?”
והיא, בלי בושה, עונה:
“אני תולה כביסה.”
(הכול כמובן בפנטומימה מושקעת. עם אטבים, שמש, ותחושת הנאה מהפעולה.)
וככה ממשיכים עד הבת האחרונה.
אפשר לערוך כמה סבבים עד שהצחוק נגמר או עד שמרגישים רשמית שמיצו.
התרגיל מלמד אותנו משהו קטן וגדול בו־זמנית:
איך להישאר בתנועה גם כשהמציאות משנה כיוון.
איך לענות “אני רוקדת” – גם כשאת בכלל באמצע הקטיושות של החיים.
—————————————————
משפט פלייבקיסטי
הסיפור שאת בוחרת לספר – מספר עלייך.
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 😉
סיפור מרגש!
והמשחק בסוף – נשמע משהו ששווה ממש לנסות! המון הצלחה הלאה!
אין דברים כאלו!!!!!!!!!!!!
ואין כתיבה כזו!!!!!!!!!!!!!!
סיפור מדהים ואת כותבת מתוק ממש!!
וואאאווו
מרגש, מצחיק, מחזק
ותודה על הרעיון למשחק!
איפה היית עד היום ???
בדיוק אותך אנחנו צריכים !
תודה נשמה, צריך אנשים כמוך:) וכולכן…