אין כמו חמותי בעולם (הזה והבא)

כמה פעמים יצא לכם לשמוע משפט שכזה: "אין כמו חמותי בעולם?!" לא הרבה, נכון? ואם עדיין לא יצאתם מגדרכם מהנדירות של המשפט, קבלו את ההמשך שלו: "אין כמו חמותי, בעולם הזה ובעולם הבא", בשלב הזה תודו שגם אתם משתוקקים להכיר את אותה חמות יקרת המציאות.

זה מה שקרה לנו כשעלתה גילה לבמה ואמרה את המשפט האמיתי הזה.

גילה, כבת ארבעים, פניה מלמדות על נסיון חיים, וצעדיה של אישה שחייה בקבלה ובאמונה. היא משתפת אותנו בתום ובכנות נוגעת ללב בסיפורה המרגש:

"אנחנו משפחה פשוטה, חיים בצמצום רב. בדרך כלל יש לנו מספיק בקושי עבור הצרכים הבסיסיים, כמובן שלחם לילדים אנחנו קונים ויהי מה, אבל מעדנים לדוגמא זה משהו שנמצא רק על המדפים בסופר אף פעם לא אצלינו בבית. עד כאן בסדר, מסתדרים. אבל מה תגידי על נעליים?" היא שואלת אותי כשאני מקשיבה לה וליבי הולך ומחמיץ לו בצער, מה אני יכולה להגיד על נעליים, מוצר צריכה בסיסי, לא?

"בדיוק ככה גם אני חושבת” – גילה מסכימה איתי וקולה מסגיר ניסיון חיים שכבר מלומד בהתמודדות או שניים – ”המזל הוא שגם חמותי חושבת ככה".

אלולא היא, הילדים שלי היו נאלצים ללכת לבית הספר בקרטונים משומשים שפעם היו קרויים נעליים. בכל עונה, חמותי הצדיקה היתה נותנת לי סכום כסף ואומרת לי: " גילה, זה נעליים, שיהיה לבריאות". אני הייתי מוציאה את החיוך הגדול שלי, אומרת תודה רבה ענקית, באמת מגיע לה, וכבר באותו היום לוקחת את השיירה הצדיקה בנעליהם הישנות שכבר סיימו עונה, נכנסת לחנות הקבועה ואז מתחילה החגיגה. כל ילד מודד נעליים בדיוק כמו החברים שלו, מתלבט ובוחר, סופו של ענין אנחנו נפרדים בשמחה ובששון מהכסף של חמותי ויוצאים בידיים מלאות בנעליים שנראות כמו שנעל צריכה להראות על ילד שמח. ככה פעמיים בשנה, טקס קבוע.

לצערי הרב חמותי הצדיקה נפטרה בשנה שעברה, ומעשה הנעליים הוא רק קצה הקרחון מכל מעשיה הטובים שיהיו לה למליצי יושר.

אבל אני נשארתי כאן על הארץ, ובשביל לדרוך עליה צריך  כמובן נעליים. העונה התחילה והכיס ריק. לחם יש, חלב יש ב"ה, גם גרביים ללא חורים יש, אבל הרגליים… יחפות בינתיים.

מתוך יאוש יצאתי מהבית לכיוון חנות הנעליים האהובה על חמותי ע"ה, אולי שם יתעוררו הזכויות שלה וישפיעו.

אני הולכת ברחוב, מציצה על חלון הראווה, רואה את הדגמים החדשים חורצים לי לשון מהחלון, מדמיינת את הילדים מודדים להם בשמחה, מורידים ושוב מודדים, וכשהבנתי שיש הרבה סיכויים שכל זה הולך להשאר בדמיוני פרצה ממני תפילה חמה לה׳. ככה באמצע הרחוב, מול חלון הראווה עם הנעליים החדשות והמתריסות אני אומרת לה׳: "אבא יקר, עד עכשיו שלחת לי שליחה מיוחדת, את חמותי , ודאגת לילדים שלי שילכו בצורה מכובדת, לקחת אליך את הצדקת אבל הזכויות שלה נשארו, בבקשה אל תתן לנכדים שלה להסתובב בנעליים קרועות, מילא אני, אבל הם צדיקים, ללא חטא, כמו הסבתא, תעזור להם בזכות הסבתא מלמעלה".

עוד אני מדברת ופתאום עוצרת אותי סיגל, ידידה נחמדה משיעור קבוע, אני שותקת מיד שלא תחשוב שהשתגעתי מרוב מחסור, אבל היא שתהיה בריאה, שמחה כל כך לראות אותי והיא פונה ישר ולעניין: "גילה איזה יופי שאני רואה אותך! יש לי כאן זיכוי גדול בחנות נעליים הזו, ואין לי מה לעשות עם זה, אולי לך יש  מה לעשות עם זה במקרה?" במקרה? אולי? הרי זה בדיוק מה שבקשתי עכשיו! סיגל לא נתנה לי להתלבט יותר מדי וממש דחפה לי את הזיכוי לידיים. "קחי, קחי, שיהיה לך לבריאות וכל טוב, תמיד טוב לראות אותך".

וככה, כשאני עם שקיות נעליים ביד אני אומרת תודה לה׳, ששלח לי כזאת חמות, שגם כשהיא למעלה היא דואגת לנו כמו אמא.

מבינה שאין כמוה בעולם הזה ובעולם הבא?

מהבמה

הבמה הפכה לחלון ראווה. זוגות נעליים משוחחים ביניהם. הזוג הימני -שזאת חני בלבוש צבעוני -נעליים חדשות נוצצות ומבריקות. הן מפטפטות ברעננות ובעליצות. הזוג השמאלי – מירי מתעטפת בבד חום – נעליים מרופטות ועייפות, אצבעות רגליים מתפלשות בתוכן ומציצות ביכנאות, ושני הזוגות מנהלים ביניהם דו שיח אודות החמות הבלתי נשכחת.

חני: ”איך היא אהבה אותי, השקיעה עלי כסף”

מירי: ”אני לא מוכן להיפרד מהבית של גילה, נושמים שם אמונה”

 כשהעלילה מסתבכת ואין די כסף לרכישת נעליים חדשות, הנעליים שעל הבמה, קרי השחקניות, מסתכלות למעלה ורואות את השחקנית השלישית נועה הופכת לתפילות חמות שעולות הישר למעלה ומורידות משם זוג נעליים חדשות ומבריקות לקראת תפקידן החדש בעולם.

—————————————————

לקחת הביתה:

חפץ כחפצך –

שאלו את הילדים איזה חפץ הם היו רוצים להיות.

כל ילד הופך להיות החפץ הרצוי, וכולם מנהלים שיחה לפי החפץ שאליו נכנסו.

אפשר להחליט על נושא שסביבו תתנהל השיחה וכדי לשדרג את החוויה הילדים יצטרכו להציג, להתנהג כמו החפץ ולדבר כמותו בתנועה.

————————————————

משפט פלייבקיסטי:

את יכולה להיות כל חפץ שאת חפצה, לא רק על הבמה.