אחד הקטעים המעניינים שקראתי בספר המרתק: "עשר טעויות טיפשיות שעושים זוגות חכמים מאד" שכבר כתבתי עליו בעבר פה, הוא קטע בו מתאר כותב הספר, הרב בן ציון שפיר, שכשהילדים שלו היו קטנים, הוא ביקש מאישתו לקחת עזרה רבה ככל האפשר בניקיון, ולקנות לשבת אוכל מוכן. "ביקשתי ממנה במיוחד שלא לאפות חלות לשבת".
אשתו התפלאה – "מדוע אינך רוצה שאופה חלות לשבת? האין זו מצווה של האישה?"
והתשובה שלו הייתה: "מה שהמשפחה שלנו צריכה עכשיו, הוא שתוכלי להקדש תשומת לב לילדים – להיות איתם, לשבת על הרצפה ולשחק איתם. הם צריכים את הזמן וההשקעה שלך. כשהם יגדלו יהיה לך זמן לאפות חלות, אבל עכשיו התפקיד העיקרי שלך הוא לגדל את הילדים".
אז לפני שיש כאלו שיתרעמו, אני מתארת לעצמי שאשתו לא הייתה מהנשים שהתרפיה שלהן הייתה לאפות חלות, בספר שמדבר על זוגיות טובה, לא יביאו דוגמה לבעל שעוצר את אשתו מלעשות דברים שהיא אוהבת, זה כנראה היה משהו שהיא עשתה בתור משהו חשוב, אבל לא הרבה מעבר.
אני אישית מסתובבת הרבה עם השאלה הזאת.
מה יותר חשוב?
פסי שמרים מריחים או אמא יותר פנויה אחרי צהריים?
בית מצוחצח עד הסוף או אמא שהולכת לישון יותר מוקדם?
תוספות ירקות מושקעות – או ארוחות קלילות ואמא שיש לה פחות דברים לעשות?
זה מורכב. כי בית הוא לא רק אמא משחקת, בית הוא גם ריח של אוכל בייתי…
לכן אין בזה כמובן טוב ורע, שחור ולבן,
רק משתפת אותך בדילמה : )
מה את אומרת?
לא כ"כ מסכימה עם הרעיון,
הילדים שלי אוהבים את החלות שלי, וזה נותן הרבה אוירה והרגשת שייכות,
(וגילוי נאות אני יותר אוהבת חלות של החנות…)
צריך לדעת לתת אוירה של בית אבל לא של קייטרינג, הילדים שלי מאוד אוהבים לעזור במטבח להכין לחמניות מהבצק שנשאר, להכין את הדגים, טחינה וכל מה שאפשר בעזרת המעבד מזון, לקלף ירקות וגם לפעמים לשטוף כלים 🙂
וכל הזמן הם מזכירים לי איזה מאכלים אני מכינה בכל חג ומבקשים שאכין שוב, פשוט לא מוותרים (ואני ממש לא שפית מדופלמת )
תנסי לחשוב איזה זכרונות יש לך מהבית שלך כילדה?
לי יש בעיקר זכרונות של המאכלים של אמא שלי וגם קצת שהיא ישבה לשחק איתי, למרות שאמא שלי השקיעה הרבה במשחקים שלנו ואיתנו..
לשחק עם ילדים אפשר גם בשאר ימות השבוע
אבל חלות- זה ריגוש אמיתי,
לפחות ככה זה אצל הילדים שלי.
בסוף- כמו כולנו- גם הם אוהבים חוויות לא שיגרתיות,
כמובן זה תלוי מאוד איך האמא עושה חלות,
אם האמא עושה לבד וכל הזמן כועסת על הילדים שיזוזו ולא יפריעו- מסתבר באמת שהם פחות יהנו,
אבל אם היא נותנת להם גם בצק קטן לעשות צורות,
או אפילו רק שיעמדו לידה ויסתכלו איך היא מפעילה את המיקסר/ מרדדת את הבצק וכו',
משערת שרוב הילדים יכולים וישמחו להתחבר לחוויה,
ובמאמר מוסגר- לא מזמן יצא לי לשמוע אחת שמתעסקת עם נוער נושר, אותה אחת טענה שכיום רובם עוזבים בגלל מניעים רגשיים כאלו ואחרים, אני חושבת שליצור חוויות וריגושים סביב מצוות ורוחניות כמו שבת, חגים ועוד (ודרך אגב זה לא חייב להיות אפיית חלות זה יכול להיות גם עריכת שולחן וכו'…)- יש בזה ערך עצום, כזה שילך עם הילדים שנו גם הלאה בעזרת השם…
היא מדברת לא רק על חלות כן או לא,
אלא על כמה להשקיע במסביב, לבין להיות עם הילד ופשוט לראות אותו.
שבי, אני מסכימה עם הטענה הזאת (כמובן, הכל באיזון)
לפעמים מרוב רצון להשקיע, אנחנו פשוט שוכחות לראות את הילד עצמו, בגובה העיניים.
וואו לאה נכון כל מילה
אין תשובה חד משמעית
תלוי באימא, בילדים, בבית, בתקופה, בצרכים של כל אחד…
לדעתי החכמה היא להצליח (הלוואי…) להתאים מה נכון לנו עכשיו.
לא כל מה שמתאים היום התאים אתמול או יתאים מחר.
וז נכון לא רק לגבי אפיה – בישול – משחק.
אלא גם לגבי בילויים – יציאות – שבתות בבית (כן / לא) ועוד ועוד…
בהצלחה לנו 🙂
בדיוק
הכי פשוט להכין חלות עם הילדים!
הם עושים את הרצועות והגדולים יותר קולעים…
בהתחלה לא יוצא כ"כ יפה – הם משתפשפים…
אפשר לנסות גם וגם,כמובן לא כל יום אבל בתור אמא עובדת שחוזרת ב4 הביתה(הילדים חוזרים לפני) אני ממש לא נוגעת בין 4 ל7 בשום דבר שקשור למטלות הבית,ואז יש לילדים הרגשה שאמא פנויה רק להם.
אח"כ גם אם עדיין ערים מרגישה בנוח להכין בצק לחלות 🙂 אחרי שהייתי איתם צהרים שלמים
אויש נו, באמת. אל תתפסנה לדוגמא!
אם ספציפית אפיית חלות זו דרך שלכן לבלות עם הילדים – אין הבדל האם היצירה יחד היא עם מדבקות, ברבצק או בצק אמיתי…
הנושא הוא התבוננות והבחנה בין מה שנתפס אצלנו כחשוב ומצווה גדולה, לבין מה שנכון לנו, לבית ולתושביו, והוא הוא רצון ה'. וזה מ-ש-ת-נ-ה, בין בית לבית ובין תקופה לתקופה. רק לעורר שלא כל מה שטוב לשכנה מצווה עלינו לחקות.
שבי, מזדהה ומסכימה אתך מאד.
ולפעמים זה לא קל לוותר על החלום שלי כמה שהצטייר אצלי כעקרת בית למופת, ולפעול לפי המציאות בשטח ומה שה' רוצה ממני עכשיו. אני חושבת שהמפתח הוא כמו שכתבת- כנות, ואצבע על הדופק.
יעל, מסכימה עם כל מילה!
אני כן קצת מבינה מה שהוא אומר..
כי בתור אחת שאוהבת מאוד לאפות, וזה ממש נהיה סוג של תרפיה בשבילי.. הילדים קצת נזנחים בזמן הזה..
בהתחלה עוד הם היו מצטרפים לחגיגה.. אבל עם הזמן הם כבר התרגלו שכל יום אני אופה כמעט, לכן להם קצת נמאס ולפעמים אני מוצאת את עצמי מתזזת בין שניהם..
לפעמים באמת צריך למצוא את הגבול..
מי שזה תרפיה בשבילה או שהיא מרגישה שהיא חייבת למשל להכין 3 סוגי עוגות לשבת וזה בא על חשבון הילדים, אז צריך לעצור ובאמת לעשות חשבון מי עדיף קודם..:)
אני חושבת שדווקא במטבח ילדים לומדים המון דברים כהעשרה לחיים זה גם תרפייה כזאת התעסקות עם בצק מדידת כמויות קליעת החלות הרידוד וכל יתר הפעולות מאוד מענגות והכול תלוי באווירה שהאמא משרה סביבה.
איזון- זו מילת המפתח,
לא להיות קיצוני לשום צד
אפשר לשבת שעה עם הילדים ואחכ להפנות לעוד מטלות
ילדים רוצים לשבת לשחק עם אמא וגם בתוך ליבם שמחים שיש ריח טוב בבית של אוכל
יש תקופות מאתגרות יותר כמו לפני/אחרי לידה שאין סיבה להתאמץ יותר מידי
ספציפית- ענין אוכל זה משהו הרבה יותר לנפש לעומת למשל בית מבריק
בית נקי ולא מבריק מספיק בהחלט. לעומת ריח של אוכל בבית לבין אוכל קנוי
בעיני הגדל משמעותי יותר, לא חייב להכין מנות גורמה ולהתעסק יותר מידי, העיקר שיהיה סירים עם אוכל גם הכי פשוט שיש, וזה לא סותר גם קצת זמן איכות עם הילדים, לא חייב 3 שעות ברצף כל יום, הכל בסדר כל יום לפי איך שנראלך מתאים ונכון. יש איזה סיבה למסיבה זה הזדמנות- ר"ח ,סיום וכו מכניס את הבית לאוירה טובה ושמחה. אפשר גם מידי פעם לשתף אותם בכנות, אמא רוצה לשחק איתכם ומצד שני רוצה להכין לכם אוכל הפתעה, מה אומרים ? תוכלו חצי שעה לשחק בלי אמא ?.. וכו בהצלחה לכל נשות החיל
הפוסט הזה חשוב כדי לעורר חשיבה-
איפה את נותנת לילדים שלך?
למשל, לי פחות מתאים ומסתדר להביא אותם לגנים,
אבל משתדלת ונותנת להם זמני איכות והקשבה אחרים בבית.
כל אחת מה שמתראים לנתונים שלה כרגע.,
בלי מצפון.
ועם שקלול של כל הנתונים,
מה מקודש
על מה ניתן לוותר כדי להרויח משהו אחר.