למי את מחכה בערב?

השבוע התכתבתי עם רות כץ, אדריכלית וותיקה, ומנהלת מועדון "הזירה" לאדריכליות ומעצבות פנים, בנוגע לסדרת מאמרים שיעלו באתר מטעם 'הזירה' (מאמר ראשון ומעולה של רות על בניית גליון השראה עלה כבר פה)

התכתבנו בשני אחרי צהריים, ביום שלישי הפוסט היה אמור לעלות לאתר.

בגלל הלחץ שאלתי אותה אם היה תהיה זמינה בערב, אז היא כתבה לי – "כן, אבל רק בין 8:30 ל – 9:30, אחרי זה המייל שלי נכבה אוטומטית".

טוב. אני יודעת שיש פיצ'ר כזה, אבל מעולם לא ניסיתי אותו…

רובנו משתדלות אחרי צהריים לא לפתוח מחשב ליד הילדים, אבל בלילה, כשהקטנים כבר ישנים המחשב נפתח, מה פירוש? יש עבודה!

​עד שמגיעה אחת כמו רות ומציבה מראה שאפשר גם אחרת.

ואם רות הייתה שכירה, אני יותר מבינה. שכירים לא רוצים שהבוס שלהם ירדוף אחריהם גם בלילה.

אבל עצמאיות? זה כבר עולם אחר.

רוב העצמאיות שמנהלות עסק שהן הקימו בעשר אצבעות, רוצות רק לפתח אותו יותר ויותר.

אף אחד לא צריך להכריח אותן לעבוד. בפשטות, המשוואה (הלא יהודית) היא יותר עבודה = יותר כסף…

אבל אז מגיעות נשים מעוררות השראה כמו רות, שמוכיחות שאפשר לעצור. אפשר לשים גבולות. אפשר וכדאי גם להיעזר בעזרים שיעזרו לנו לא לגלוש מדי הרבה תרתי משמע.

(ומי שהעבודה שלה צמוד אליה בטלפון – זה כבר מורכב יותר… אבל גם שם יש פיצ'רים שיכולים לחסום זמנית).

לפני הרבה זמן אמרה לי חברה חכמה, שפעם, אישה בערב הייתה מחכה לבעלה. היום כבר יש לה מספיק דורשים ומחכים במייל.

נכון, תמיד אפשר היה למרוח שעות של שיחות בטלפון, אבל אי אפשר להשוות שיחות בטלפון, לבין מיילים שקופצים כל הזמן..

מישהו גזל מאיתנו את הריכוז בבית. בעיקר. מישהו גזל מאיתנו את תשומת הלב.

אז מי שיכולה להוציא את העבודה לגמרי מהבית – מהמם, אבל גם מי שלא יכולה, או מי שנוח לה לעבוד מהבית (כמוני למשל) – מומלץ לעשות חושבים מדי פעם, לבדוק מי לוקח לה את הלב.

שנצליח להשאיר את העיקר שלנו בבית.