כשאמא "נעלמת" (קטע רגיש)

"שלוםםם!"

הכי גדול, הכי חזק, הכי מבפנים.

"שלום ילדים שלי."

חזרתי.

באתי אליכם!!

חזרתי הביתה.

אחרי שהראתי חיים, ראיתי לעיניים, הקשבתי ללב. 

הייתי.

כל כך הייתי. 

עם כל החלקים שלי הייתי. 

רוצה גם עכשיו. פה, איתכם.

גם אתם רוצים ילדים שלי. 

בטח, מגיע לכם ראשונים!

"שלום ילדים שלי,"

הגעתי.

 אחרי שידעתי לדבר על הורות, 

על צרכים של ילדים, על צרחות של ילדות,

שישמעו להן, שיקשיבו למה שלא הקשיבו לי.

"באתי להיות לכם אמא!"

כמה פשוט.

כמה לא.

"שלום ילדים שלי."

היייי, תסתכלו לי בעיניים, חזקק.

תתפסו חזק עוד רגעים של אמא.

של אמא, עם ידיים חופשיות שיכולות לחבק, להניף גבוה ולהרים לכם ת'מצב רוח. 

של אמא, עם לב פשוט כזה שמקשיב בעיניים, נוגע  לכם בלב. 

של אמא שנמסה מאהבה אליכם. 

שמנסה להראות אהבה ברגעים שזה עדיין אפשר

תקוו ילדים, שלא יגיע רגע אחר שיחטוף מכם את אמא. 

אופפס.

זהו.

זה קרה פתאום.

אמא במיטה.

קפואה. כמו השלג שאין כאן.

אין שעה ואין שעון.

רק לב שמקשיב בדממה. 

מרחוק. 

הלוואי שתדעי בת שלי, אני שומעת אותך בוכה.

 יודעת איפה את ממוקמת ומה הוציא לך דמעות.

 אני שומעת אותך בן שלי, צועק, מציק וכועס.

אתה כל כך צודק. 

אני רוצה כל כך להיות לידך, לקרוא לך אלי. 

להגיע אליך בעצמי.

מקווה שמישהו יהיה לידך עכשיו. 

יהיה לך "אמא" עד שאחזור.

מאובנת. 

כבולה בידי עצמי, חטופה לעולם שכולו רע.

ככה, סתם, כשהכל אביבי מסביב.

כמה זה מרגיש טיפשי.

כמה זה שקוף.

אבא שבשמיים, 

אני צועקת אליך בדממה.

אתה בטוח רואה, 

רואה שקופים אתה,

שומע שתיקות אתה,

זוכר נשכחות אתה.

תזיז אותי, תנער אותי מפה.

תוציא ממני קול.

רק משפט אחד בשבילם.

רק חיוך אחד.

אבא, תעזור להם שלא ירגישו לבד.

תעזור לי לחזור.

אף אחד לא יכריז עלי כחטופה, כנעדרת או כטבועה במעמקים.

אף אחד לא יחפש אחרי, לא יזרוק חבל הצלה –

ואני כל כך צריכה.

הילדים שלי צריכים, צורחים.

והשקט הזה.

אולי הוא בדיוק כמו אז,

ילדה קטנה ושקט גדול.

ורע, שאפילו לא יודעים לקרוא לו בשם.

ילדה אחת קטנה. מול עולם מבולבל וגדול.

ששכחה איך מצליחים להניע משהו בגוף הזה,

שכחה שהוא שלה.

שכחה שאפשר לרצות משהו אחר.

ילדה קטנה.

שאני לא אוהבת לזכור.

אז למה את כאן שוב היום?

אולי היום, אולי רק מחר.

תבואי אלי, 'ילדה גדולה' שבי.

תראי שנאבדתי. נחטפתי שוב

תעזרי לילדה הזאת שאת לא תמיד אוהבת.

תתני לה יד, מגנה וחומלת.

תראי לה עכשיו מציאות אחרת.

בואי מהר, תמצאי אותי,

 אל תוותרי להראות לי שאת כאן,

 להראות לי את כל מי שאני.

תזכירי לי שאני לא רק ילדה קטנה, משותקת, והכי מושתקת שיש.

אני ילדה שיודעת לרצות, יודעת שאפשר גם אחרת.

בואי מהר.

נאבדתי.

נאבדת לי.

נאבדתי להם שוב.

"כבר אגיע אליכם ילדים שלי".

אני עובדת קשה בשביל זה.

—

רגע לפני שאתן מזמינות רווחה…

תדעו שאני כבר הזמנתי 😊

כן, זה לא קל להסתכל למציאות בעיניים.

לראות שזה קורה לאחרונה מדי הרבה שאמא "נעלמת" ל"פלאשבק" או ניתוק, או במילים פשוטות יותר. נחטפת לעולם שכולו… לא שחרור, לא חיוך ולא פעולה.

ולדעת שעד שאני אגייס כוחות משלי (כמו להעיר  את ה"ילדה הגדולה" שבתוכי…)

יש ילדים בתווך שצריכים אמא במיידי. 

מכירות את השיר: "אמן אמן על הילדים שלי, שלא ירשו את השריטות שלי"??… 

השיר הזה שורט לי בלב. אבל גם, מנער אותי, גם אם אני יודעת שכבר שרוט וסדוק להם…

וגם, כשיש בליל של רגשות אשמה, חוסר אונים ודאגה,

(מי ישלם את כל הטיפולים שיצטרכו פה?… וזה כבר "טראומה מתמשכת"…) 

וגם כשבא לי ליפול לייאוש או לניתוק ממה שקורה – משהו מנער  אותי להיות הכי מציאותית, פרקטית (ו—ענווה…)

גם כשאני שומעת בתוכי קלות מחלישים שצורחים עלי ש"דברים כאלו לא יכולים לקרות, ואם זה לא קורה לך אף פעם בעבודה ומול אנשים, אז איך זה קורה לך אחרי צהרים עם הילדים? כנראה את לא מספיק…"

ובתוך כל הרעש הזה לתת לקול אחר להשתחל. 

קול בוגר, אחראי, שמסכים ועוטף – אותי ואותם. 

קול שעוזר לי לקחת אחריות.

כדי להיות מודעת, לשתף, לבקש עזרה מכל סוג.

למשל, עזרה תרופתית – טוב, זה ארוך… עוד כנראה נדבר על זה…

רק אומר שלרוב האיזון התרופתי ישמור שרגעים כאלו לא יהיו בשגרה (ואם זה קורה עכשיו יותר – תור דחוף לפסיכיאטרית ☹).

עזרה מהבעל – שאני צריכה להרגיש נוח, או יותר נכון – לשים בצד את החוסר נעימות שלי מול עצמי ולסכם בשיחה פתוחה שכרגע הוא צריך להישאר בגללי (?) אחרי צהריים – להיות "אמא לרזרבה"… בטח כשהמתבגרת בערב מחנה…

זה למקד את הכוח (שחייבים למצוא…) כדי להקשיב לקול שעוזר להסתכל למציאות בעיניים. להיישיר לה מבט.

כמה שזה קשה.

כמה זה קשה להסכים לראות רגעים כאלו, לקחת אותם בחשבון.

כשכל כך בא לך לקום ליום חדש ולשכוח ממה שהיה.

לטשטש עקבות של שריטות ולהבטיח: 

"מה שהיה הוא לא מה שיהיה!

לילדים שלי, יהיה רק טוב!"

ורק לפצות בהרבה "רגעי אמא"…

מה זה לפצות? יש בכלל דבר כזה?

לא יודעת. 

יודעת שכשיש רגעים שאני בקרקע, אני כל כך יודעת שזה לא מובן מאליו, אני מנסה כל כך למצות, לנצל, להיות כמה שיותר. ולהעריך, להתענג על זה ממש.

בא לי לספר לכן כמה זה מיוחד. המפגש הזה, הדיבורים של האחד בתוך השני, הבדיחות קרש, הבכיות, ה"אמא עשו לי, זה הוא התחיל",  ה"תשאירו אוכל, הוא חוזר היום מהישיבה"…

אבל זה כזה מוכר ורגיל שאני לא בטוחה שאצליח לרגש מישהו.

רק אומרת שאותי זה מרגש לשמוע את עצמי עונה, ואפילו מתעצבנת בקול. חיה. נמצאת.

אחרי שלקח לי כל כך הרבה זמן לקום ולהיות איתם שוב. 

אולי זה גם לנסות לעזור לילדים לתת מילים לאיך זה הרגיש "כשאמא הייתה במיטה הרבה זמן". גם אם אין לי כרגע הסבר ברור לומר להם, לפחות אני יכולה להסכים לשמוע, לתת ללב שלי לכאוב במילים החודרות שלהם, לעזור להם להביע כעס וכאב ועוד דברים שאולי היה קל יותר לטייח, ורק לתקף בלי להבטיח שזה לא יקרה שוב…

כל כך קשה לדעת שרגעים כאלו עוד יהיו. 

שלא בטוח שאצליח בקלות לטשטש את השריטות האלו.

אולי רק, להמשיך להסתכל להם בעיניים,

ולנסות לייצר מציאות משלימה יותר עבורי ועבורם. 

עם הסדקים.

והלוואי שיכולתי להאמין שאמלא להם אותם פעם בזהב.