מטפלת-מתמודדת? איך זה יכול להיות?

שלום יקרות!
אז קודם כל צריכה לתת התנצלות, לכל מי שבלי כוונה ערערתי לה משהו בעוגן שבלי ספק הוא חשוב ויקר לה כל כך (גם אם הוא קיים בפנטזיה בינתיים).
ובלי ספק הוא חייב להישאר עוגן בטוח שלא יהיה לה ספק שהיא יכולה להישען עליו.
הלא הוא – המטפלת שלה!
(להירגע, זה לא אני 😊 אני מטפלת כיום בילדים ונוער)
אבל אני אנסה להסביר למה זה כזה מורכב לנו.

כולנו, בטח כילדים או כילדים בנפשנו, זקוקים להרגיש את הדמות הזאת כסמכות חזקה ויציבה שאפשר לסמוך עליה שתחזיק אותנו בכל מצב. פשוט, נכון?
בואו נבין רגע איך זה מתרחש בהתפתחות, ונבין שלא סתם הנפש הילדית פה של כל מי שמונחת בטיפול או רוצה – נורא נבהלה.
נתחיל מ"טרום התינוק" – בעודו עובר – הוא בכלל לא מודע שיש אמא, הוא יחידה אחת למי שאמור לספק את הצרכים שלו והוא לא צריך לדאוג לה ולראות אותה בכלל כישות נפרדת.
ככה גם כשה"נסיך" נולד – הוא עדיין לא מבדיל בינו לבין האמא. מבחינתו היא המשך שממנו הוא מוזן וכך הוא לא צריך לדאוג אם היא תגיע או לא (נסיך אמיתי…).
בהמשך הוא יבין שיש פה ישות נפרדת אבל הוא יהיה צריך להאמין שיש בה את מירב הכוחות לספק לו תמיד הגנה. לכן הוא ירצה לדעת שלהורים יש מספיק כסף, אוכל, כוח וכו' ("לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים").
זה הצורך של הנפש, צורך לגיטימי ומאפשר התפתחות של אמון (ואז בניה של "עצמי").
ואם החוויה ה"טוטאלית" של ההורה המגן והנמצא והיכול – מצליחה ומתממשת, תהיה גם האפשרות בהדרגה להבין שהסמכות היא גם מוגבלת, עם חולשות וכו' ועדיין לחוש ביטחון מולה.
וכן, רק בזכות ההתקשרות הראשונית הנסמכת והבטוחה, יכולה להתפתח אחר כך התחושה של "כגמול עלי אימו" (אנשים שחוו התקשרות לא בטוחה לרוב נראה אצלם קושי בחוויית האמונה ה(לא) פשוטה הזאת).
עד כאן כ"גמול" על ההורה.

בטיפול, כשאנחנו מגיעים אליו, אנחנו מביאים את הנפש המאוד ילדית שלנו. גם אם לא מיד אנחנו מודעים לכך.
כמטפלים אנחנו רוצים לפרוש מרחב ל"ילדה הקטנה", ההכי הכי קטנה. ויודעים שהיא זקוקה למרחב ממש בטוח כדי שהיא תוכל לסמוך ולתת לעצמה. מקום שבטח לא תצטרך לדאוג ולהסס על המטפלת.
לכן, מטופלת לא צריכה לדאוג שמא המטפלת שלה לא ישנה בלילה או אולי היא במצב משבר (לגיטימי אצל כל אדם…), ושמא היא טיפטיפונת פחות פנויה כי הילדים שלה בדרך לטיפול שיניים.
ואעיד, בטח בשם עוד "ילדות קטנות" בטיפול, שמספיק שהמטפלת שלי קצת מצוננת כדי לערער אצלי משהו. בטח אם היא תעז לפהק…. וכמה היה לי קשה לראות אותה "מתערערת" כשפרצה שריפה קרוב לקליניקה שלנו בזמן הטיפול.
וככה גם, לגבי הדברים הבסיסיים שאני לא יודעת עליה – אחרי 3 שנים או יותר… גם אם יש בי משהו סקרן, (לא הכל כתוב בגוגל, בטח כשהוא חסום ב…) אני יודעת כמה זה טוב לי שמבחינתי היא נפש חזקה ופנויה בשבילי, בלי שאני צריכה אפילו מדי הרבה להיזכר שיש לה עולם מרתק משלה… (ואז היא אומרת: "אני יוצאת לחופשה"… מעניין מי כמוני "כועסת" כשהמטפלת שלה עוד פעם "טסה"??? וזה בעצם לא רק כי: "היא לא נמצאת בשבילי", זה בעיקר כי – "היא נמצאת בשבילה"- וזה מרגיש שונה קצת / הרבה מהחוויה של ה"פנטזיה" הזאת בטיפול).
כמובן, שבתוך טיפול אתה לומד להבין שהמטפל הוא גם מוגבל ואדם, ויש בו אנושיות, זה חשוב גם לטיפול וההתפתחות של המטופל. אבל זה יהיה במינון שמתאים למטופל, בהתאם למצב (שלא תמיד תלוי בנו) ובהתאם לשלב ההתפתחות הרגשי של המטופל. ועדיין – תמיד ננסה לשמור שהמטופל יוכל לחוש את המצע הבטוח הזה שמאפשר הישענות ילדית בטוחה.
עד כאן, לנפש המטופלת.

רגע, לפני שאני ממשיכה – יש אזהרה!!
כל מי שתרגיש שמה שכתבתי / אכתוב עלול לערער לה את ה"פנטזיה" / ה"אזור הבטוח" הזה – וקשה לה להתארגן עם זה –
שלא תקרא!!
העוגן שלך מידי יקר עבורך (בעצם גם עבורנו.. שלא יהיה עומס של "מתמודדות" אנחנו צריכים אותך "בריאה" 😊 – קוראת ומגיבה…)
אז תהיי כנה לבדוק מה זה עושה לך, סומכת עלייך 😊

ועכשיו למי שדואגת באמת מה קורה שם במרחב הטיפולי: (בסוף – למי שדואגת לי….)
אמרו כאן כזה יפה בתגובות את תנאי הסף למטפלת בכלל, בטח למטפלת -"פצועה".
(ולא נדון כרגע מי "לא פצוע" ולמה רוב רוב המטפלים מגיעים מאזורי ה"פצועים"…)
אז בקצרה (?…)

לימודי הסמכה מקובלים (אני לא רוצה לומר "תואר שני", כדי לא להיכנס לענייני דת. אבל זה מה שידוע לי כמוסמך, שנותן לנו ביטחון לדעת על הצורה האחראית שהמטפל עבר את ההכשרה ובנוסף שמישהו לקח אחריות אישית על הכשירות שלו, לא רק כי הוא עבר את המטלות…

מהשטח ראיתי – שלא כל מי שנרשם להכשרה – הצליח לסיים אותה… ומעניין שאלו שהגיעו מ"חיי תותים" הן אלו שנתנו להן להבין שהם צריכות לעשות מסע ארוך כדי להיות כשירות באמת להיות מטפלות והן לא תמיד הצליחו לעבור אותו…)
הדרכה שמתמקדת בין השאר (כמובן, זה בעצם הדרכה…) במה קורה לך מול תכנים מסוימים. לתת לך כל מה שאת זקוקה כדי להשתמש בכל מי שאת לטובת המטופל.
אגב, אומרים מאוד מהר "להפריד בין תכנים שלך לשלו". כאילו זה להפריד חלבון ביצה שלולי ייכנס גרגר חלמון – הכל ינחת…
רוצה לומר, בטח לא רק בשמי, שמה שעולה אצלי במהלך טיפול זה לא חלקים "מפריעים" שצריך לגרש. אדרבא זה החלקים שמתחברים, שעוזרים לזהות, להבין על המטופל ועל תכנים שלא בהכרח מדוברים.
זה יעזור מתוך חוויה אמיתי להבין מנגנון הגנה מהו, למה הוא נוצר, כמה כבוד מגיע לו, להבין שהוא לא סתם הגיע ונמצא, להבין ממה הוא שמר והגן ולמה. ולמה זה מפחיד לעזוב אותו ולמה הוא זקוק בשביל למצוא עוגנים יעילים וכו'.
הדרכה תעזור לכל החשיבה הזאת, תעזור לבחון את הרגשות והמחשבות ולא להתבלבל בין הסיפור שלנו לשל המטופל. להשתמש ב"עצמנו" כדי ללות את המטופל במסע שהוא רק שלו.

טיפול – כל מטפל הוא מקצועי גם בגלל (סף חובה) שהוא עבר טיפול. ועוד יותר טוב ויש שיגידו הכרחי – כשהוא תמיד בטיפול.
וככל שהוא היה בטיפול דרמטי (איזה מילה יפה), ככל שהוא חווה מה זה להיות תלוי, נצרך וכו' הוא כנראה יבין יותר על משמעות של מטפל באזורים כאלו. הוא כנראה גם יראה בענווה מצבי קצה ויוכל לראות שם תקווה ולא לחשוב שמדובר כבר ב"שבר כלי" לעד או לעת עתה…
הוא כנראה יוכל גם להאמין שבאותו הרגע שעומד מולו שבר כלי רצוץ, יכול להיות בו גם כוחות (כמו למשל לכתוב לכן את הטור הזה גם אם היום… טוב, אני לא מגלה עד שאגמור להרגיע. לטובת המטופלות שעדיין דואגות 😊)
והוא יוכל גם להזכיר את הכוחות האלו לאותו "שבר כלי" לעזור לו להאמין שהם קיימים, לחפש אתו אותם.

בטיפול אנחנו לומדים להכיר הרבה קולות וחלקים בתוכנו, ושהם ממשיכים להתקיים גם אם חלק אחד כרגע על הבמה.
לכן, לדוגמא, אם יום אחד תשמעו ממני על חלק מדוכדך ומיואש. עדיין מתקיימים (אם אשכח – תזכירו לי ☹…) חלקים שיש בהם תקווה וכוח. גם אם הם כרגע לא מצליחים לקחת פיקוד.
זה קצת יכול להסביר את זה שבטיפול אנחנו יכולים להשתמש בחלקים נוספים שאולי ביומיום כרגע הם פחות נותנים את הטון…
אמרו "יציבות" אני אומרת: "נוכחות יציבה" – המטפל צריך להיות יציב עבור המטופל עם בוחן מציאות תקין. יכולת שיפוט ופניות מקסימלית.
וכמובן, אתה צריך להיות כנה מספיק עבור זה.
"היציבות" היא עבור המטופל. יציבות המצב רוח בחיי הפרטיים לא אמורה להיות קשורה ליציבות שיש לי ביכולת להיות נוכחת ביציבות עבור מטופלים.
זה אכן דורש יכולת להתארגנות ולוויסות עצמי (לא כאן אפרט ממתי רכשתי את "המקצוע" והיכולת הזאת…)

ואם תחשבו שמי שנוחתת למיטה או כבולה אליה היא לא "אישה יציבה" שניתן לסמוך עליה באזורים אחרים. אז אולי בדיוק לכן אני כותבת לכן, כדי שנדע לעומק – "ענווה" ו"שיפוט" מהו.

ועכשיו עלי: בעצם הגזמתי, זה יהיה בטור הבא בעז"ה.
בינתיים, תנסו לנחש –
איך זה לראות את הנפש ביופיה – מתפקדת ומתארגנת עם כל מה שבפנים – עבור הרבה "אחרים", ואחר כך – להיזרק לאזורים בהם הנפש כמעט בשביתה עבור עצמי ו… הילדים שלי…??

איפה אצלי אזור הנוחות של הנפש? (רמז: כשכל החלקים יחד…)

מה הוביל מישהי שקיבלה "תואר ראשון" ב"פוסט טראומה מורכבת" להגיע לתואר שני בטיפול (בהצטיינות!😊)?
לא מבטיחה לענות על הכל…
מבטיחה לתת לכן להרגיש 🙂

וזה מוקדש באהבה לכל ה"סדוקות והשרוטות" שיש להן ספק אם הן יכולות להיות "כלי":

קִינְצוּגִי
לַיָּפָּנִים יֵשׁ קֶטַע מוּזָר
בִּמְקוֹם לִזְרֹק קְעָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה
הֵם אוֹסְפִים אֶת כָּל הַחֲתִיכוֹת שֶׁלָּהּ
וּמַרְכִּיבִים אוֹתָהּ לְאַט בַּחֲזָרָה
כְּאִלּוּ הֵם לֹא מוּכָנִים לְוַתֵּר
גַּם לְמַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא הָרוּס וְשָׁבוּר
אָז הֵם לוֹקְחִים אֶת הַמַּצָּב הַסּוֹפִי הַזֶּה
וְהוֹפְכִים אוֹתוֹ לְהַתְחָלָה שֶׁל סִפּוּר
וְזֶה תַּהֲלִיךְ לֹא פָּשׁוּט
הוּא דּוֹרֵשׁ זְמַן וַעֲדִינוּת
אֲבָל מָה שֶׁבֶּאֱמֶת מְטֹרָף
זֶה שֶׁהֵם לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים
סְתָם בְּדֶבֶק שָׁקוּף
הֵם מַדְבִּיקִים הַכֹּל יַחַד בְּזָהָב
כְּאִלּוּ הֵם מִתְעַקְּשִׁים
לָקַחַת אֶת הַסְּדָקִים
הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה, הַבִּלְתִּי נִרְאִים
וּלְהַצִּיג אוֹתָם כָּכָה
בְּגַאֲוָה לָעוֹלָם
כַּדָּבָר הֲכִי נוֹצֵץ, הֲכִי מַדְהִים
וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל קְעָרָה שֶׁנִּשְׁבֶּרֶת
יוֹצֶרֶת חֲלָקִים כָּל כָּךְ שׁוֹנִים
אָז כָּל אַחַת שֶׁמַּדְבִּיקִים נִרְאֵית אַחֶרֶת
וְזֶה כְּאִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת לִפְעָמִים:
אֵלּוּ הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלִּי
אֵלּוּ הַשְּׁבָרִים שֶׁלִּי
אֲנִי לֹא דּוֹמָה לְשׁוּם דָּבָר קַיָּם
בּוֹאוּ וְתִרְאוּ
כַּמָּה יָפָה אֲנִי
אֵין עוֹד אַף אַחַת כָּמוֹנִי בָּעוֹלָם