חנוכה, זמן של אור;
זמן לעצור ולהביט על מלחמה של אנשים יחידים ואמיצים מאד, על המהות.
מלחמה בה הם קמים ונלחמים, בעידן בו רוב יהודי חצה קו ועבר אל מחנה המתייוונים.
המיעוט הזה, נלעג בידי עמו שלו, ננטש בידי אחיו שלו, בידיים חשופות וללא תמיכה מעורף – מנהל קרב על הבית: על הזכות להיות יהודי אמיתי ועובד השם במהות.
כשיסתיים הקרב הזה, האשליה היוונית תתנפץ, העשן יתפוגג; זרי הפרחים הטרנדיים יהפכו בבת אחת נלעגים משהו, ולהתייוונות לא תהיה קרקע קיום עוד, היא לא תוכל יותר להחזיק מתייוונים שיש בהם נשמה יהודית; הם ישובו אל הבית. והזהות היהודית תשוב לכזו שנושאים אותה בגאווה ובגלוי.
וברוח הזו, של זהות יהודית, על האתגרים שהביאה עמה במהלך הדורות, נדבר על זהות יהודית של ילדים יהודים, אלו שניצלו בזהות שאולה, בתקופת השואה ולאחריה.
מה מייחד את אתגרי הזהות היהודית של ילדים אלה?
אולי היותם קטנים כל כך, מול זהות מאותגרת עד כדי כך. בעולם בו אין, במקרים רבים, דמות מבוגר שתכוון, שתתווך, שתסביר לילד מה קורה פה; מדוע נלקחה זכותו לחיות, ומהי האמת על הסטריאוטיפים האנטישמיים המזעזעים אותם הוא פוגש שוב ושוב ושוב; מול דמויות מבוגרים זרות, שיש להן מה לומר על יהודים, ומה שהם אומרים אינו טוב. ואין מבוגר יהודי אחר שיבוא להפריך.
איכשהו, אני חוזרת לאריאלה פאלאס שוב.
אריאלה, ילדה בת שמונה שהחיים הוליכו אותה, מכל הבתים בעולם, מכל האנשים בעולם – אל ’’ממר’ ’- זקנה נרגנת בכפר צרפתי אי-שם, בחסותה תשרוד את המלחמה. ’’שתדעי’’, היא אומרת בפתח ביתה לילדה בודדה משותקת מהלם, ’’אני שונאת ילדים, ושונאת יהודים’’. בבית הזה תשהה אריאלה עד לסוף המלחמה; עד שיאתר אותה אבא, בחיפושים נואשים של שנה נוספת.
אריאלה, ילדה בעולם אכזר, נוטש וחסר אהבה, שומעת מה עליה להיות כדי לשרוד בחסות המכשפה הזרה הזאת:
להיות ילדה, ולהיות יהודייה, מסוכן מאד פה. מסוכן טכנית; מסוכן רגשית.
אבל זה בדיוק מה שהיא: שילוב ביש – מזל של שתי "הצרות" הללו יחד: ילדה, ילדה יהודייה.
בחישוב פשוט, לאו דווקא מודע, היא בודקת כיצד תסתדר; האם יש דרך לשפר את הנתונים ה"בעייתיים" האלה, של מה שהיא. התוצאה היא כזו:
להיות ילדה – את זה היא לא יכולה להפסיק. לא ניתן להסתיר את זה; היא גם לא יודעת להיות משהו אחר; חוץ מביטויים ילדיים מסוימים כמובן, שתלמד להסתיר, להפנים, לאחר ניסיונות עקרים לבטא אותם כדי לגרום לממר להעניק לה איזשהו רגש, ביטוי קטן, משהו קצת כמו אמא;
אבל להיות יהודייה, את זה אפשר לעצור.
ממר לא תדע.
גם אני, לא אדע.
הזהות היהודית ננעלת עמוק מאד. היא לא רק מוסתרת; אריאלה חדלה מלהיות יהודייה.
אריאלה מצטרפת לממר: היא שונאת יהודים. שיתוף הפעולה הזה הכרחי בשביל לשרוד בעולם שהפנה לה ולעם היהודי כולו עורף, ובעיקר כדי להזדהות עם האישה היחידה שחולקת איתה מרחב אינטימי, והיא הסיכוי היחיד בעולם לאדם שאולי ניתן, בעבודה קשה, לחלץ ממנו אהבה. אריאלה, ילדה קטנה, עדינה, מלאת תום אבל מוכת אובדן אכזר, מתגייסת לקרב הזה, שהופך לחלק ממנה: הקרב על ההישרדות, הקרב על ממר; על לשרוד פיזית ורגשית בעולם שמוחק אותי.
כמו ממר, שבקבלת הפנים הראשונה יידעה מי היא: שונאת ילדים ויהודים; כלומר זה ’’כרטיס הביקור’’ שלה, זו ”הגדרת אישיות’ עבורה – הפך הניכור מן העם היהודי עבור אריאלה למרכיב עיקרי בהגדרה העצמית, מרכיב שישאר חלק ממנה – הוא לא נשר כאשר שבה הביתה, אל אביה ואל אשתו החדשה, היהודייה, ניצולת השואה; אריאלה נותרה מזוהה איתו ברמה עמוקה, הוא כבר הפך לחלק ממנה, להגנה שבנתה סביבה; והגיע לשיאו כאשר החל אבא לחפש עבורה חתן: הפרמטר המשמעותי ביותר לבחירת בעלה לעתיד, שיהווה עבורה חשיבות קריטית בלא השוואה לשום נתון אחר שאמורה הייתה לרצות בו כאשר היא באה לבצע את אחת הבחירות הגורליות בחייה, הוא שאלת יהדותו של הבחור: אריאלה לא יכולה הייתה לאפשר לעצמה, בשום אופן, נישואים עם בחור יהודי!
הבעיה הגדולה ביותר היא אני – היא כותבת לימים בחיבורה האוטוביוגרפי – אני נמצאת ברגע מכריע בחיי שבו אסור לי לטעות. עלי לבחור מהר: יהודי או לא יהודי?
אלוקים שבשמים, עזור לי!
בחור יהודי? זה לא בא בחשבון. אם אין ברירה, אז שיהיה לא יותר מדי יהודי, אפילו כמעט לא יהודי. אבל דבר כזה אינו קיים. בחור לא יהודי? ומה אם יגלה שאני עצמי יהודייה והוא לא אוהב יהודים, ויזרוק אותי? לא אדע אפילו להתגונן.
איזו מהומה בראשי!
ההזדהות עם שנאת יהודים, להיות ’’לא אני’’, זו הנוסחה שמצאה אריאלה כדי לשרוד מול טראומה כפולה, אישית וקולקטיבית: ניסיון ההישרדות בחיים בחסות ממר, וטראומת השואה.
והיא מצליחה למצוא בחור יהודי עם הגנות דומות לשלה:
נדמה לי ששמעתי שהוא לא אוהב להתרועע עם יהודים, אבל הוא יהודי. מחשבה חולפת בראשי: זה הוא. זה הוא, בעלי לעתיד! לא תהיה הזדמנות נוספת. יהודי שאינו אוהב יהודים, זה בשבילי.
אריאלה מצליחה לבחור בבעל שאינו מאיים על אזורי הטראומה בתוכה; אינו מזעזע את מערכת האיזון הנפשי המורכבת אותה בנתה בעמל אלא מזדהה איתה; מה שהפך אותו, במובן העמוק ביותר, לבן ברית. איתו חשה רגועה לצאת לחיים עצמאיים.
הם מתחתנים, וחיים כצרפתים: אין יהדות בבית, אין זהות יהודית; הם יהודים צרפתים שאינם אוהבים יהודים. היהדות היא אזור פגוע מדי, טראומטי מדי, זו כווייה שלא ניתן לגעת בה. זהו קשר שתיקה, הסכמה זוגית על כך שהזהות היהודית מסוכנת ומהווה אזור אין כניסה; והם משחקים במשחק משותף כאילו אינה קיימת כלל.
אבל עם השנים קורה משהו שמטלטל את הסכמות הנוקשות האלה.
בוקר אחד מדווחים ברדיו שמצרים מאיימת לחסום את מצרי טיראן, צעד שעלול להצית מלחמה בין ישראל לשכנותיה.
אני יוצאת לעבודתי.
בערב, החדשות מוקדשות לנושא הזה. אני מכינה את ארוחת הערב בהיסח הדעת.
למחרת, תחנות הרדיו פותחות את יומן הבוקר שלהן בהתפתחות הסיטואציה הנפיצה באזור זה של העולם. בדרך לעבודה אני מגלה בדוכני העיתונים את הכותרות העיקריות של היומונים. המילה ’’ישראל’’ מופיעה באותיות ענקיות. דמי קופא. אני מסבה ראשי משם כאילו לא ראיתי דבר, בעיקר על מנת שלא להיראות, כמו הייתי בסכנה. בימים ובשבועות החולפים המדיה כולה מגויסת לכיסוי הנושא. הצרפתים יוצאים לרחוב וצועקים: תחי ישראל!
הפגנות גדולות של תמיכה וסולידריות מתקיימות לאורכה ולרוחבה של צרפת כולה. אינני משתתפת בהן. אפילו אינני יודעת לאיזה מחנה אני שייכת… יום אחד, בכל זאת עולה בראשי הרעיון להביט במפה כדי להבין טוב יותר היכן מתרחש הקונפליקט הזה. אני מחפשת את ישראל. ישראל. זה לא שם שקופץ ישר לעין. סוף סוף אני רואה. נקודה מזערית. זעירה כל כך. מדינה המוקפת במדינות גדולות מאיימות. בעת מלחמה, היא תיחרב. אם כך יהיה, האם לא יישאר ממנה זכר?
אריאלה עוקבת אחרי החדשות, ומעבדת אותן לפי הנתונים שהיא מכירה. חווית המלחמה שלה, של העולם סביבה, היא חוויית מלחמת עולם שניה: שואה. הרס עצום. צרפת לא עמדה אז במתקפה מצד גרמניה הנאצית; וצרפת, מדינה חזקה ולה בעלות ברית; מה יקרה אם כן לישראל, נקודה צעירה שעל המפה? מכל הסיבות שבעולם, אין לה סיכוי. הלב מאותת: תהיה שואה שניה. כל הנתונים צועקים את זה. העולם היהודי עומד להיחרב בשנית. משהו במערכת הבסיסית שבנתה בתוכה על מנת להגן על עצמה נפשית משואה נוספת שתזעזע אותה עוד פעם, חווה איום קיומי.
ואז…
כמו מישהו שישן זמן רב מדי, אני מתעוררת בבת אחת. כל מה שתיעבתי, דחיתי, הסתרתיה- קופץ לי ישר לפרצוף.
בתוך האלימות, איבדתי את זהותי באותו לילה שבו נתלשתי ממשפחתי, ב-1942, בימי השואה. בתוך האלימות, אני מוצאת מחדש את זהותי, באביב זה של שנת 1967, ערב מלחמה חסרת רחמים כלפי היהודים.
מצאתי מחדש את זהותי.
אני רוצה לצעוק: אני יהודייה.
רעידת אדמה של ממש.
אני רוצה להתפלל שלא תפרוץ מלחמה… אני שבה אל אחי, עודני מה שהייתי ברחם אמי, אני יהודייה.
כבר עתה אני יודעת שאעזוב את צרפת. גורלי יצא לדרך, אני בוטחת, אך באותה עת גם פוחדת.
ומתוך חיבור חדש אל זהות יהודית, עמוקה כל כך ונושאת בכל כך הרבה סבל נפשי שקיפלה בתוכה, היא צופה בנורא מכל מתממש:
ביום זה של ה-5 ליוני 1967, השעה 6:00 בבוקר כאשר אני מדליקה את הרדיו. אני שומעת שהמלחמה בין ישראל למצרים וסוריה פרצה לפני כשעתיים. מעומק לבי אני לוחשת: אלוקי שבשמים, אל תרשה טרגדיה נוספת, עשה שהנקודה הקטנה הזאת שעל המפה לא תיעלם לעולם.
השעות והימים שיחלפו יהיו סיוט אמיתי. ירדן, ללא הודעה מוקדמת, תשלח אף היא את חייליה אל עבר ישראל. נראה לי שאתמוטט מהיסטריה. אך כבר אינני לבד. בעיניו של בעלי ראיתי את המועקה ואת הדמעות. נדמה לי שזה עתה הוא מצא מחדש את נשמתו היהודית. אך אנו ביישנים מכדי לדבר על דברים כאלה.
והתפנית מדהימה: המלחמה חסרת הסיכוי הזו מסתיימת. וישראל, נקודה קטנה, נשארת על המפה.
…סוף סוף, ב-11 ליוני 1967, נדמו תותחי המלחמה.
ישראל עומדת איתנה.
אלוקי אבותי הקשיב לתפילתי.
במובן הרגשי, בחייה של אריאלה מתרחשת דרמה של ממש: ההבנה הוודאית ששואה בלתי נמנעת תתרחש – שמקורה בחוויית השואה שעברה בגיל מוקדם ועיצבה אמונת יסוד של קטסטרופה בלתי נמנעת, של חרדה קיומית מפני עתיד שיכול בכל רגע "להתהפך עליה" – נבלמת: אריאלה פוגשת את התקווה, את היופי, את הטוב – היא פוגשת נס. והנס מאותת לילדה הפגועה בתוכה שיכול להיות טוב. יכול להיות אחרת.
והדבר המשמעותי החזק מאד פה הוא החוויה המוחשית שלה, של: הקדוש ברוך הוא שמע אותי.
הילדה הקטנה שחיכתה אי אז לאבא ואמא שלא באו. שביקשה ולא נענתה, ביקשה כעת בפשטות נס והוא התרחש. כלומר: היא חווה חוויה של – סוף סוף אני מרגישה בוודאות שיש מישהו גדול שמחזיק את המערכת הזו; ששומר עלי בתוכה; שמקשיב לי אישית. אריאלה שבה, בחוויה עליה היא מספרת בפשטות – לקשר עם הקדוש ברוך הוא, והיא חווה אותו באופן מוחשי, רגשי ונוכח.
מרגע שנדלקה בה הזהות היהודית, ובאופן כה סוער ודרמטי, היא לא שבה לשגרה הקודמת בה חיה – היא כותבת: בוערת בתוכי אש שתזין את גורלי באופן בלתי ניתן לשינוי. סיפורה מבהיר בצורה עמוקה עד כמה ההתכחשות לזהות היהודית לא הייתה מקרית ולא מנוכרת באמת; עד כמה היה הניכור המכוון הזה לוהט, כמה כאב היה בו, כמה שאלות קיומיות בלתי פתורות שהציקו כל כך אך נדחקו אל מחוץ לתודעה. ומרגע שהצליחה להתחבר לזהות הזו מחדש, היא נשאבת בצורך אדיר להתחבר עוד, יותר חזק, יותר עמוק, והיא מוכנה לנקוט בצעדים משני חיים במהלך הדרך הזאת.
אריאלה יודעת: היא רוצה לעזוב את צרפת. אחרי שנים ארוכות של ניתוק, משהו בה רוצה הביתה. היא רוצה להצטרף ליהדות, ליהודים, ארץ ישראל קוראת לה.
עם השנים, השאיפה החזקה הזו הייתה למציאות. אריאלה ומשפחתה עולים לישראל ומתיישבים בירושלים. מה שמנחה אותה, זו השאיפה לשוב אל העם היהודי ואל זהות יהודית באופן מלא יותר, למרות שהיא איננה יודעת מה זה אומר עבורה.
אריאלה מרגישה בארץ שהגיעה הביתה. מאושרת, מסתובבת בירושלים ובולעת כל מראה חדש. הכותל מרגש אותה באופן עמוק. החיים בין יהודים, ובפרט בין יהודים שומרי מצוות, מחברים אותה יותר ויותר ומציפים בכל פעם פיסת עבר אחרת מאורח חיים שומר מסורת כלשהי שחוותה בילדותה אבל הטראומה מחקה אותו:
בימי שישי בבוקר מתעוררת (בבניין, בשכונה) תסיסה רבה לפני כניסת השבת… אני אוהבת את ריחות הבישולים הדולפים לחדר המדרגות, שכמה מהם מזכירים לי את ילדותי המוקדמת: ניחוח מרק עוף וקרפיון ממולא. אינני זוכרת באילו הזדמנויות אמא נהגה להכין ארוחות אלו, אך אני נותרת ספוגה בבשמי הבישול של בית הורי.
מדהים עד כמה היא חיה בתוך ההווי היהודי-דתי הזה אך פרטים בסיסיים נעלמו לה מן התודעה. וכשהם צפים – הם מעוררים סערה פנימית.
בחיים ישנם אירועים כל כך בלתי צפויים עד שניתן לשאול אם לא ציפינו להם...
זהו יום שישי שגרתי. בעודי נשענת על מעקה מרפסת ביתי ומתבוננת בשקיעת השמש המשתקפת מחלונות השכנים ממול, אני מבחינה בצללית של אישה, ראשה מכוסה ברדיד לבן. האישה מניחה שני פמוטים על אדן החלון ומדליקה נרות, מושיטה את ידיה ללהבה ומכסה את עיניה. נראה שהיא מתפללת.
אני מסבה את ראשי ממנה כדי שלא תבחין במבטי, אך משאירה אותה בשדה הראיה שלי וממשיכה להתבונן בה מהצד. אני יודעת שלא מקובל לנהוג כך, אך תנועותיה מסקרנות אותי. אני נשארת במקומי, מהורהרת.
תנועת האוטובוסים פסקה. הרחוב איבד מפעילותו. גברים שטלית על כתפיהם הולכים לבית הכנסת. ילדיהם, הלבושים בבגדי שבת, הולכים בעקבותיהם. המחזה מלא יופי.
שלווה יורדת על ירושלים.
אך היכן כבר ראיתי תנועות כמו אלה של האישה הזאת???
ביום שישי שלאחר מכן אני עומדת זמן רב מראש במרפסת ביתי, כדי לא להפסיד את טקס הדלקת הנרות. הפעם אני עוד יותר מבולבלת. רדיד התחרה, הלהבה, הידיים – אולי ראיתי את זה בסרט או קראתי על זה?
כשיהודי רוצה קשר, הקב"ה עושה את שלו; ושלוחים רבים למקום.
וזה המשך סיפור הדלקת הנרות בחלון שממול:
…קניתי שני פמוטים ושני נרות.
לאט לאט, בהדרגה, תתחיל אריאלה להדליק נרות שבת ולהתעניין בשמירת מצוות מעשית.
סיפורה של אריאלה הוא סיפור מלא כאב, מלא עוצמה, מלא רגש, על ילדה שננטשה בגיל צעיר כל כך על ידי כל מבוגר שנכח בחייה, והשגחה אלוקית לא יכולה הייתה אז לראות; שלמדה להתכחש לזהותה היהודית כדי לשרוד –
ומתוך הדרמה הגדולה של מלחמת ששת הימים;
מתוך חיבור אישי, ותפילה, ונכונות להאמין מחדש, לבקש מחדש,
היא שבה ומצאה אותה.
וברוח הימים,
כמה קשה לשאת כאב בחושך. כמה קשה להיות נוכח באופן מלא בזהות יהודית, במהות יהודית עמוקה – כאשר חווית אותה כנלעגת, מחוקה, או יותר מזה: כמסכנת את חייך, הווייתך או ערכך העצמי.
אבל כמה גדול כוחה של נשמה יהודית. וכמה חזק היא תילחם כדי לשוב ולמצוא את דרכה אל השורש, אל הבית. וכמה אור ועזרה תקבל כל נשמה כזו בדרכה הביתה.
ההיסטוריה שלנו מספרת כבר אלפי שנים את אותו הסיפור:
בחיי עם ישראל, לעולם היה לחושך סוף, וקץ, ותכלית.
ולאחריו הגיע אור גדול, וישועה, והבנה גדולה.
שנזכה.
לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112
ואוו מירי. התרגשתי מאוד! הכתיבה שלך ממש נוגעת,מעניינת מסקרנת. תודה !
זה סיפור שמתאים ליום השואה