היום שלך ב-3 גרסאות :)

סוף יום. את והכרית. לכאורה זמן לנוח ולהירגע, אבל בפועל – זה הזמן שבו המצפון האימהי מתחיל לעבוד. במקום לספור כבשים, אנחנו סופרות כישלונות, והקולות מתחילים להדהד: "למה היית חייבת לצעוק עליהם ככה בבוקר?", "תראי איך הבית נראה, הכל הפוך", "שוב השארת את הכלים בכיור". אנחנו מסתכלות בתקרה וחותמות את היום במילה אחת: אכזבה.

 אבל האמת היא, שייתכן מאוד כי לצד הסיפור שלך, מתרחשות במקביל עוד שתי גרסאות שונות לחלוטין.

בואו נקרא אותן יחד. זה הולך להפתיע אתכן.

07:45 בבוקר: הלחץ של היציאה

מתוך הלב של אמא: "איזה בוקר, ה' ישמור. איך הגענו לשעה הזאת? הם פשוט לא זזו! אחד חולם, השני מחפש נעל… בסוף כבר לא שלטתי בזה וצעקתי 'נו כבר! תזוזו!'. דחפתי להם את הילקוטים, ובשיא העצבים קלטתי שהוא עם הסוודר הדק. חטפתי את העבה, רכסתי לו את הרוכסן בתנועה חדה והם יצאו בבהילות. איזו מין פרידה זו? במקום חיבוק ו'יום טוב', שלחתי אותם ככה, בלחץ ועצבים."

מתוך הלב של מוישי: "האמת? היינו ממש מעצבנים הבוקר. אני חלמתי עם הגרב ביד, וכולנו זזנו לאט כמו צבים. אמא צעקה עלינו כי היא ממש נלחצה שנאחר לחיידר. אבל גם כשהיא כעסה וצעקה 'נו כבר!' – היא לא שכחה אותי. היא ראתה שקר לי, וישר רצה להביא את הסוודר הכי מחמם וסגרה לי אותו עד למעלה בעדינות. הבנתי שאמא צועקת כי חשוב לה שנגיע בזמן, אבל היא תמיד דואגת שיהיה לי טוב."

ומה אם היית יודעת, שבשמיים אומרים: ראיתי אותך. הייתי איתך בכל הפעמים שקמת אליהם הלילה, מתוך שינה טרופה. ראיתי את העייפות בעיניים עוד לפני שנטלת ידיים, וראיתי איך בכל זאת התגברת כארי וקמת למענם!

יש כאן אמא שדרכה יורדים חיים, שנותנת לילה ויום מעצמה, שמעניקה גם כשקשה, עוד ועוד. נכון, לפעמים את מתעצבנת, נשברת, צועקת. אבל גם אז את בוחרת להישאר, לבחור שוב באהבה, גם כשאין כוחות, להתאמץ שוב, גם כשלא רואים. וזה לא מובן מאליו!

13:30 בצהריים: חזרה מהלימודים

מתוך הלב של אמא: "בושות, פשוט בושות! השכנה העמידה סירים של מרק וקציצות, כל חדר המדרגות התמלא מהריח הזה ואני? שלפתי שניצל תירס מהמקפיא, חתכתי ירקות עייפים ומעכתי פירה ברגע האחרון. הלב נחמץ. איפה ה'יידישע מאמע' שחלמתי להיות?"

מתוך הלב של מוישי: "איך שפתחתי את הדלת, ישר ידעתי שהגעתי הביתה. היה ריח כזה טעים של שניצל תירס ופירה חם. אני הכי אוהב כשאמא מכינה את זה קצת שרוף בצדדים! אמא שמה לי בצלחת וחייכה אליי את החיוך שלה. אני לא רוצה שום אוכל אחר, רק את האוכל של אמא שלי. זה הכי טעים בעולם."

ומה אם היית יודעת ,שבשמיים אומרים: "בתי היקרה, מדוע את שבורה? תראי את האמת: כל חיבוק, כל כוס שנשטפת וכל ארוחה, הם לא סתם מטלות, הם אבני בניין של עולמות שלמים. זוהי עבודת קודש ממש! הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים אחת בשנה, באימה וביראה. ואת? את משרתת בקודש בכל יום. קמה, טורחת, מנקה ואוהבת מחדש.

16:45 אחרי צהריים: "סדר" בבית

מתוך הלב של אמא: "אני עומדת באמצע הסלון ורוצה לבכות. הרצפה דביקה, כריות הספה זרוקות על הרצפה, הילדים רצים וצורחים בקולי קולות. אני מרגישה כמו שוטרת תנועה כושלת בצומת סואן. איפה השקט? איפה הסדר? נכשלתי בניהול הבית."

מתוך הלב של מוישי: "איזה כיף היה היום! אמא נתנה לנו להפוך את הספה לארמון ענק, והכריות היו החומה המגנה. אין כמו אמא שלי, שנותנת לנו לעשות קצת בלגן כדי שנשמח!"

ומה אם היית יודעת, שבשמיים אומרים: בתי, דעי לך: זכית להימנות על הלגיון של המלך. הופקדו בידייך אוצרות יקרים. היכן שאת שומעת רעש – אני שומע מנגינה נפלאה של חיים. היכן שאת רואה בלגן – אני רואה ילדים בריאים, שמרגישים בטוחים ושמחים.

השמחה האמתית היא לא זו הנוצצת בפרסומות. היא מסתתרת דווקא כאן – בתוך הבלגן המבורך, בין הפיג'מות המוכתמות, בלב החיים הלא-מושלמים, שהם בעצם, החיים הכי שלמים שיש.

17:15 אחר הצהריים: בגינת המשחקים

מתוך הלב של אמא: "אני האמא הזאת שיושבת על הספסל ורק מפטפטת. מסביב יש את האמהות הצדיקות האלו, שרצות עם הילדים למגלשה ודוחפות בנדנדה. ואני? סחוטה. שקעתי בשיחה עם השכנה כי הייתי חייבת רגע של שפיות. ברקע שמעתי אותו צועק 'אמא תראי!', ורק בפעם העשירית הרמתי יד עייפה וסימנתי לו 'יופי'. הלב שלי נחמץ. הוא בטח מרגיש שאמא שלו לא איתו."

מתוך הלב של מוישי: "איזה כיף שאמא יושבת ומדברת! היא לא רודפת אחריי כל רגע 'מוישי תיזהר, מוישי לא לרוץ'. אני מרגיש שאני כבר ממש גדול! אני עולה למתקנים הכי גבוהים לבד, ואמא סומכת עליי. פעם ב… אני צועק לה 'אמא תראי!', והיא מחייכת אליי מהספסל. הכי כיף לי ככה, שאמא נחה ואני משחק כמו גדול. עצם זה שהיא כאן גורם לי להרגיש שאני אהוב ובטוח."

ומה אם היית יודעת, שבשמיים אומרים: אין כמוך אמא יקרה! אני יודע שהיית נותנת הכל כדי לעצום עיניים רק לרגע. ובכל זאת – קמת. התלבשת. ירדת למטה בשבילם. אולי נדמה לך שסתם ישבת שם, אבל בשבילם? היית הכי נוכחת שיש. לא חייבים לרוץ ולהתרוצץ כדי להיות אמא טובה. לפעמים, עצם זה שאת פשוט שם, זה הכל בשבילו!

19:00 בערב: רגע של חינוך

מתוך הלב של אמא: "הייתי חייבת להגיד לה 'לא'. ראיתי איך העיניים שלה נכבות, הלב שלי נשבר לרסיסים והמנגינה המוכרת בלב התחילה להתנגן: למה אני תמיד צריכה להיות 'השוטר'? למה אני לא יכולה פשוט לפנק? הרגשתי שאני מאכזבת אותה ומונעת ממנה שמחה, שאני לא אמא טובה! ד' עזור לי וכוון אותי!"

מתוך הלב של מירי: "רציתי את זה הכי בעולם! וכשאמא אמרה 'לא', בהתחלה רציתי לבכות ולשבת על הרצפה. אבל אמא לא נבהלה. היא לא צעקה עליי שאני מפונקת. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי 'לא' שקט כזה ובטוח. פתאום נרגעתי. הרגשתי שאמא חזקה, שהיא יודעת מה טוב בשבילי. זה כמו מעקה במדרגות ששומר שלא ניפול. כיף שיש לי אמא שמחליטה עלינו."

ומה אם היית יודעת ,שבשמיים אומרים:  כן, כאן למעלה, במקום שבו רואים את האמת, מוחאים לך כפיים. אני רואה את מה שאף אחד אחר לא רואה: את המלחמה שלך בתוך הלב, את הכאב, ואת הרצון שלך לעשות את הדבר הכי טוב לילדיך. בתי היקרה. כל גבול ששמת, גם אם הלב רעד, הוא בעצם אהבה גדולה!

20:00 בלילה: זמן לעצמי

מתוך הלב של אמא: "אני בורחת. פשוט בורחת. משאירה לבעלי את כל ה'בלגן של ההשכבות' ויוצאת לעשות 'חיים'. הבת שלי בכתה ואמרה 'אמא אל תלכי', והמצפון שלי דוקר. הרי התפקיד שלי זה להיות איתם, להרדים אותם בקריאת שמע, לא לצאת לאיזה ערב נשים בזמן שהבית הפוך. זה נראה לי כמו מותרות, אנוכיות. אני לא ראויה להיות אמא."

מתוך הלב של מוישי: "וואו, אמא התארגנה צ'יק-צ'ק! היא לקחה תיק, נתנה לי נשיקה ואמרה: 'אמא הולכת להביא כוח'. נכון, בכיתי קצת כשהיא הלכה, אבל בלב הרגשתי שטוב לי. יש לי אמא חזקה, והיא יודעת שהיא צריכה רגע לעשות משהו כיפי, כדי שאחר כך יהיה לה המון כוח בשבילנו. היה לה אור כזה בעיניים כשהיא יצאה. אמא לימדה אותי היום משהו חשוב: כדי לחייך אלינו מחר, היא צריכה למלא את הלב שלה היום!"

ומה אם היית יודעת, שבשמיים אומרים: "בתי היקרה, את כה אהובה ומסורה. הרגע הזה שלקחת לעצמך מוערך כאן עד מאוד. כשפינית זמן לעצמך, לא נטשת את המשמרת, אלא יצאת למלא את הנפש, כדי לחזור אליהם חזקה, אוהבת ומאירה."

רגע של הארה –

והנה שוב ירד הערב. וכמו ברוב הלילות, אני מתיישבת על קצה המיטה שלו, הוא מכסה את עינו בידו הקטנה ואנחנו אומרים ביחד קריאת שמע, ואז אני פונה אליו כהרגלנו, מידי יום: "על מה נאמר תודה להשם היום?"

הוא חשב רגע, ובקול מתוק ועייף התחיל למנות: "תודה שאמא סגרה לי את הסוודר בבוקר שיהיה לי חם… תודה על השניצל הטעים בצהריים… ותודה שנתת לי כזו אמא טובה!"

דמעה אחת חצופה זלגה לי על הלחי. בשנייה אחת, המילים הפשוטות שלו המיסו את ליבי ושטפו יחד איתן את כל חיצי האשמה שדקרו אותי במשך היום.

"אמא, תורך", הוא לחש. ליטפתי לו את היד ואמרתי: "ואני אומרת תודה להשם על הילדים המתוקים שהוא נתן לי". הטבעתי על לחיו נשיקה חמה. ובקול חרישי הוספתי תודה אישית משלי: "ותודה לך, אבא שבשמיים, שאתה נותן בי אמון שוב ושוב להיות האמא של ילדי, למרות שלא תמיד אני מצליחה. תודה שאתה רואה את הרצון שלי להיות לך שותפה נאמנה, ואתה אוהב אותי כפי שאני- שלמה ברצוני, גם אם חסרה במעשיי."

ההארה הזו, שצצה פתאום בתוך החדר החשוך, היא המתנה הכי יקרה שיכולתי לבקש. ואת המתנה הזו בדיוק, אני רוצה להעביר עכשיו אלייך.

אז הלילה, כשאת מניחה את הראש על הכרית, תקשיבי רק להד של המילים האלו. הן מספרות את הסיפור האמיתי שלך. סיפור של נתינה בלי גבול, של מסירות ושל אהבה שמנצחת את הכל. את יכולה לעצום עיניים בשלווה ובידיעה פשוטה: את אהובה. בדיוק כמו שאת. שינה מתוקה.

אמא יקרה, מצאת את עצמך בין השורות? זה נגע בך? בואי נלמד איך לחיות את זה!

עד היום נפגשנו כאן, בין המילים הכתובות. הפעם, בואי ניפגש באמת.

אני מזמינה אותך  למפגש זום מעצים "אמא, כל השאר בונוס".

אצלך בבית, עם כוס קפה ועוגה….

יחד נלמד איך להשתיק את רגשות האשם, למלא את המצברים ולהיות האמא שאת חולמת להיות, מתוך רוגע ושמחה.

רוצה להיפגש? לפרטים והרשמה: לחצי כאן

מחכה לך 🧡 אסנת פוקס