אמא, הגעת הביתה

לא כולם יודעים, אבל הייתה תקופה שהלב שלי היה מחולק לשלושים: אמא לשלושים תלמידות בבוקר, ואמא לארבעה ילדים בשאר שעות היום. הייתי מורה.

הייתי מחנכת בכל רמ"ח איבריי. כזו שגם כשהעיניים נעצמות בלילה, הגוף נשאר דרוך. הכיתה, הבית, הילדים – הכול ממופה אצלי בראש במקביל. כוננות שקטה. מתמשכת.

הלב שלי פשוט לא היה ברשותי; הוא היה "מושאל" מסביב לשעון. מצאתי את עצמי מסתכלת על הבן שלי משחק על השטיח, אבל בראש הייתי עם הילדה מהכיתה שרבה היום עם כולן. הייתי פיזית במרחק נגיעה מהילדים שלי, אבל המחשבות פשוט לא ידעו איך לחזור הביתה. הייתי שם, ולא הייתי שם.

במשך תקופה ארוכה לא היה לי אומץ לעשות שינוי. פחדתי לוותר על משרת החינוך, על השליחות, וגם על המשכורת שהגיעה איתה. זה נראה כמו צעד חסר אחריות – לוותר על המוכר והבטוח לטובת הלא-נודע.

ואז הגיעה הלידה החמישית, והביאה איתה רגע של אמת.

בחדר הלידה עלתה בי מחשבה אחת: "איזה אושר. מחר אני לא צריכה להתייצב בבית הספר". כששחזרתי את הרגע הזה מאוחר יותר, הזדעזעתי. איך יכול להיות שברגע כה נשגב ומיוחד, במקום להיות מחוברת כולי לפלא שמתרחש, זו המחשבה הראשונה שעולה בי?

ושם, הבנתי, אם זוהי המחשבה שעולה בי בזמן כה מיוחד, במקום להיות מחוברת לרגע המרגש, סימן שהמשא על הכתפיים שלי מדי כבד. הבנתי שגם המנצחת על התזמורת הזו חייבת לשמוע את המנגינה של עצמה. הבנתי שטיפול בעצמי ובנשימה שלי הוא לא פריבילגיה, הוא האחריות הכי גדולה שלי כלפי הבית. אמא שחוקה היא עוגן שעלול לקרוס, ואני בחרתי לבנות עוגן פנימי איתן.

הצעד הראשון לשינוי היה, מעבר להוראה מקצועית. הרגשתי שחרור אמיתי. פתאום האחריות הרגשית האינסופית על שלושים נשמות – צומצמה.

כשאת מורה מקצועית, את אחראית על החומר, על המקצוע, על השעות, אבל ה"לב" של הכיתה כבר לא מונח על הכתפיים שלך 24/7. המהלך הזה היטיב איתי מיד. פתאום היה לי יותר אוויר, והייתי הרבה יותר נוכחת בבית.

אני נהנית להיזכר באותם הזמנים בהם הבית פעל כמו יחידה מובחרת ברגעי שיא: שורת סנדוויצ'ים שבעלי הנדס בקפידה כבר בערב קודם – ההוא עם המיונז והעגבנייה, והשני עם החביתה. בלי פינוקי בוקר מיותרים; הכול היה פונקציונלי ומוכן לשליפה. ערמות בגדים חיכו על הכיסאות כמו חיילים במסדר, ואפס מקום לטעויות בלו"ז.

באותם בקרים, הבית היה זירה של תקתוק מופתי. בעלי כבר יצא לדרך, ל'כולל' מחוץ לעיר, ואני ניצחתי על המערכה לבדי. הילדים היו מחלקה עצמאית ומתורגלת: זו עוזרת לבת הארבע להתלבש, השנייה כבר מלבישה את בת השנתיים. הגדולות לקחו את הקטנים לגנים, ואני בטורבו – קופסאות אוכל, תיקים, ריצה למעון ומשם לצלצול בבית הספר. כי אמא חייבת. פשוט חייבת להגיע בזמן.

היו בקרים שיצאתי כל כך מוקדם, שהחיידר של הבן שלי עדיין היה נעול. הוא היה יורד לשכנים, מהסוג שכל אמא מאחלת לעצמה – משפחה מדהימה של חבר מהכיתה, ומחכה שם עד שהשערים ייפתחו. כשהיינו נפגשים, הוא היה מספר בהתלהבות: "אמא, את לא מבינה איזה שוקו טעים הכינו לי שם…".

מחשבת מסלול מחדש –

ככל שהמשפחה התרחבה, ברוך ה', כך העמקתי את החיפוש אחר האיזון המדויק. שנה אחר שנה, בכל פעם שנוסף ילד למשפחה, הורדתי שעות עבודה. האמת היא שהיה לי קשה. ההתמודדות היומיומית בבית הספר שאבה ממני המון אנרגיה. הרגשתי שלפעמים לא נשאר לי מספיק כוח ופניות רגשית לילדים שלי בבית, שהיו זקוקים לי יותר מכולם.

הבית פשוט דרש את שלו.

בסוף, זה קרה. בצעד אמיץ עזבתי את ההוראה ונשארתי בבית.

בתחילה זה הרגיש נפלא, אבל לומר את האמת? זה לא היה פשוט. כאישה שרגילה לצאת לעבודה לפגוש ולפגוש עולם, השקט של הבית הציף אתגרים חדשים. חיפשתי דרך שתשלב בין הלב שלי, שמשתוקק להיות נוכח בבית עם הילדים, לבין הצורך הפנימי שלי ליצור, להשפיע ולתת מעצמי לעולם.

מתוך החיפוש הזה, הגעתי לעולם הטיפול הרגשי. שם, בין ספסלי הלימודים, נפתח בפניי צוהר חדש. יצאתי למסע מרתק, נפגשתי עם נשים, למדתי את נפש האדם ובעיקר, התפתחתי בעצמי. עם הזמן, הצעד הבא התבקש מאליו, והפכתי לעצמאית.

אל תטעו לחשוב שמרגע זה הכל הפך לקל או ורוד. הדרך הזו טומנת בחובה לא מעט התמודדויות; הדאגות של ניהול עסק והאחריות של העצמאות מלוות אותי יום-יום. אבל בתוך כל האתגרים הללו, אני מרגישה שלמה. זה פשוט הרבה יותר נכון לי, לנשמה שלי ולמשפחה שלי.

ואז אני שומעת את הקולות שלכן, הקולות שגם אני הכרתי מקרוב:

'איך אפשר בכלל לעשות שינוי?', 'מה יהיה עם הביטחון הכלכלי והמשכורת?', או 'אלו השעות ואין ברירה אחרת'. אני מכירה את הפחדים האלו, הם אמיתיים.

אני יודעת שלא כל אחת יכולה לקום ולעזוב, זה תלוי בהרבה גורמים ומורכבויות, אבל אני רוצה להציע לכן את הסיפור שלי כמעין "צלצול השכמה". לא חייבים לשבור את הכלים, אבל כן כדאי לעצור רגע, לחשוב על המצב ולבדוק, מה כן אפשרי? לפעמים, שינוי קטן במבט או בלו"ז יכול להחזיר לנו את הנשימה ואת החיבור שכל כך חסר לנו.

הכאב הוא המצפן –

ואז מגיעה השאלה שחותכת בבשר החי: 'איזו מין אמא אני?', המחשבות לא מרפות – מה יהיה עליהם? איך הם יזכרו את אמא שלהם, כצֵל שיושב על כורסה?

אני נכנסת הביתה, לאחר יום עבודה מתיש והדלת נטרקת מאחוריי. אני מרגישה כמו צל של עצמי, בלי גרם אחד של כוח בתוך המרוץ האינסופי הזה של ה"משמרת השנייה". אני קורסת אל הכורסה, והתינוקת כבר שם, נצמדת אלי שואבת ממני את טיפות האנרגיה האחרונות שנותרו בי.

ובינתיים, הילדים האחרים חגים סביבי כמו לוויינים אבודים בחלל. וגם אז עוד אחרי כל השעות שלא הייתי בבית אני לא נגישה ולא איתם אני מרגישה סחוטה! אני פשוט כישלון!

אז אני רוצה לומר לכן – זה שכואב לכן, שאתן רוצות ולא תמיד מצליחות, זו ההוכחה הכי גדולה שאתן אמהות מחוברות.

הכאב הזה הוא הוא המצפן של הלב שלכן. הוא מגלה לכן  את הרצון העמוק והחי שלכן להיות שם בשבילם. אמא שלא מחוברת, לא כואבת את המרחק. העובדה שזה שורף לך בלב כשאת לא פנויה אליהם. וזה דבר גדול ונחשב!

למדתי שרגשות אשם הם לא עונש, אלא איתות עדין של הלב. הם אומרים לנו בלחישה: "אני רוצה קשר, אני רוצה להיות שם".

במקום לשקוע בהלקאה עצמית מחלישה, למדתי להפוך את האשמה הזו למנוע של בחירה. היום, כשאני מרגישה את הצביטה הזו בלב, אני עוצרת לרגע ושואלת את עצמי שאלה אחת פשוטה: "איך אני מייצרת עכשיו רגע אחד של חיבור?", אני כבר לא מחפשת פתרונות מושלמים או שינויים דרמטיים, אלא פשוט משתמשת בסוד הפשוט שגליתי:

מיינדפולנס – מודעות לרגעי ההווה.

מיינדפולנס זו היכולת להפסיק לרגע את "מכשיר ההקלטה" של העבר או את "לוח התכנונים" של העתיד, ופשוט להתחבר למה שקורה עכשיו.

מכירה את זה שאת מתיישבת על השטיח "לשחק" איתם, אבל הראש שלך כבר נמצא עמוק בתוך הטלפונים של מחר? הידיים שלך מחברות קובייה לקובייה, אבל בלב את כבר מנהלת את הלו"ז של היום הבא ומחשבת מתי תספיקי להפעיל מכונה.

במצב הזה, את אולי בונה מגדל, אבל את מתפקדת כמו מנהלת עבודה. את רק מחכה לרגע שתוכלי להגיד: "יופי, סיימנו, עכשיו לכו לצחצח שיניים".

הסוד הוא להיות בדיוק איפה שהידיים שלך נמצאות.

ברגע שאת מחזיקה את הקובייה – פשוט תהיי שם. תראי את המגדל המתנדנד, תסתכלי על הפרצוף המרוכז שלהם, ותני לעצמך דקה אחת בלי "ניהול אירועים" בראש.

זו לא משימה נוספת בלו"ז, זה לא מעכב את הערב באף דקה, אבל זה משנה הכל. כשהלב שלך מגיע למקום שבו הידיים שלך נמצאות, את לא "שורפת זמן" על השטיח – את פשוט נמצאת בבית.

בלי צלצולים

היום, הבקרים נראים אחרת לגמרי. אין צלצול שרודף אחרינו, ואני מכינה בנחת סנדוויצ'ים אפילו לגדולות שלי. הילדים מתנהלים במעין קצב של שבת ביום חול, ואני עומדת שם, תוהה בחיוך לאן נעלם ה"טורבו" של פעם. האמת? לפעמים אני אפילו מתגעגעת קצת לאנרגיה המחשמלת ההיא.

אז אל תבינו אותי לא נכון – הסיפור שלי הוא לא הזמנה להתפטר מהעבודה, אלא הזמנה להתפטר מרגשות האשמה. את לא צריכה לשנות את כל העולם כדי להיות אמא נפלאה, את רק צריכה להסכים להיות נוכחת.

תני ללב שלך להיות בדיוק איפה שהידיים שלך נמצאות. כי בסוף, הילדים שלנו לא מחפשים אמא מושלמת שמתקתקת עולמות. הם פשוט מחפשים אמא שהגיעה הביתה.

היום, כשאני מלווה נשים במסע שלהן, אני יודעת שהשקט הפנימי הזה אפשרי עבור כל אחת.

אני מזמינה אותך לעצור את המרוץ ולהצטרף לקורס 'פשוט להיות אמא' – מרחב שבו נלמד יחד להפוך את הצביטה בלב למצפן של חיבור.

כל הפרטים על הקורס כאן

ובנוסף, מחכה לך גם יריד מתנות לאמהות – רעיונות, מתנות ורגעים קטנים של הנאה, וגם מתנה אחת ממני כאן, כי מגיע לך!