מוצאי שבת.
היא סוגרת את המזוודה, עושה סיבוב אחרון בחדר, מוודאת שלא שכחה שום דבר. זהו, תודה לה' נגמרה עוד שבת כאן, לא שיש לה בעיה עם חמותה, ולא שמפריע לה מה שקורה כאן, היא פשוט לא אוהבת את השבתות כאן, נקודה.
הם נפרדים מההורים, חמותה דוחפת לה שתי קופסאות – שאריות משבת.
"שיהיה לך לארוחת צהרים מחר." היא לא אוהבת את המחווה, מקבלת אותה.
"תודה אמא, שבוע טוב, האוכל היה מעולה והאירוח מושלם!" בעלה מחלק מחמאה.
אמא שלו מקבלת באהבה.
"תשמרו על עצמכם, תתקשרו כשאתם מגיעים הביתה"
נפנוף אחרון, הם יוצאים לשלום.
מעמיסים את המזוודות על הרכב, היא מתיישבת לידו, משחררת אנחה, חוגרת חגורה.
הוא שותק, מרוכז בנסיעה.
היא מרגישה שהוא לא מרוצה, מאוכזב ממנה, היא מזהה גם תסכול.
בבית הוא פורק את המזוודה, היא עולה הביתה.
מחכה שיגיד משהו, יודעת שיש לו מה לומר.
הוא שותק והיא אומרת: "האמת השבתות האלו לא נעימות לי".
"אני לא מצליחה ליהנות שם, מתנצלת!".
"את לא מנסה" הוא פוסק.
"אני לא יכול להכריח אותך להנות שם, אבל זה לא נעים לי שלא נוח לך, שאת סובלת."
"אתה יכול ליהנות בלי שום בעיה, זה לא מפריע לי, אבל אל תצפה או תבקש ממני להרגיש אחרת, לא כיף לי שם, אני די משתעממת, אני לא אוהבת שדוחפים לי שאריות, אני שונאת "להתנחמד" ולעשות הצגות, קבל אותי כמו שאני." היא אומרת את מה שרצתה להגיד לו כל השבת.
"אני לא מבין מה כל כך גרוע לך שם."
"אל תנסה להבין את זה שאני לא נהנית שם, תקבל את זה שלא נעים לי שם ואני לא יודעת לעשות הצגות, אנחנו הולכים לשם כי זה חשוב לך ומספיק שלך טוב."
הוא שותק, מובס. היא חזקה במילים, אין לו מה לומר, הוא באמת לא יכול להכריח אותה ליהנות,
גם לא יכול ליהנות במקומה, זה לא נעים להביא משהו למקום שלא נעים לו להיות בו.
אבל היא באמת צודקת, כמו תמיד.
***
לפני שנתחיל, שתי נקודות חשובות:
- הסיפור לא נוגע ב"חמותי" , לנושא זה יוקדש טור בנפרד (באות ח'), לכן נבקש לא להגיב על קשר עם החמות כי זה יכול להסיט את הנושא מהרעיון המרכזי בטור הזה.
- הטור מתייחס למה שקורה בין בני הזוג כאשר האישה לא מרוצה בבית חמותה. הגיוני וטבעי, שכאשר אנחנו מגיעות למקום לא מוכר לנו, שונה מאיתנו, עם מנטליות, אופי וסגנון שונים יהיה לנו קושי גדול יותר להתאקלם ולהרגיש בנוח שם.
נתחיל –
גם אם התחתנו עם הבעל שלנו מתוך בחירה גמורה, את הבית של הבעל, על כל המשתמע מכך, לא בחרנו.
מה שנותן לנו תחושה שאין חובה להסתדר שם, או שאפשר להימנע מללכת לשם, או שהקשר שלנו אליהם הוא משהו ש"אם מסתדר אז מה טוב ואם לא, אז אין לנו חיוב ולא צריך להתאמץ מידי לחפש פתרון להיות שם וליהנות, ובטח שלא לתת תחושה נעימה לבעל שלנו, ולמי שנמצא שם".
בטור כאן אני רוצה להדגיש את החלק הזוגי שלנו ומה קורה לבעל כאשר לאשתו לא נעים בבית הוריו.
בעצם, הבית של ההורים של בעלי הוא הבית ששם הוא גדל, התפתח והפך להיות מי שהוא – בזכות או בגלל מה שהבית הזה נתן, ואם נכנס טיפה לפסיכולוגיה – המקום ממנו מגיע הוא המקום שאליו הוא רוצה לחזור, הוא הביטחון, היציבות והשורש שמעמיד ומחזיק אותו. גם בבתים שיתכן שיש בקורת עליהם, והם אולי לא הדוגמא האישית המושלמת, עדיין בחוויה של האדם זה המקום שהוא צמח בו והוא הבסיס לנפש.
הבעל שלנו רוצה לראות אותנו שמחות ומסתדרות בבית של ההורים שלו. זה מכבד אותו. לכולנו חשוב שההורים שלנו יעריכו אותנו ואת הבחירות שלנו וכל מה שקשור לחיים שלנו, כאשר הבעל מרגיש שאשתו זורמת וטוב לה בבית הוריו, הוא מרגיש את ההערכה מההורים שלו וזה עושה לו טוב, מחזק את הקשר שלו עם אשתו, ונותן לו בטחון בקשר איתה כי גם ההורים מסכימים שהיא טובה ונעימה.
נקודה נוספת – כשהבעל מגיע לבית הוריו, הוא נמצא במקום שהוא רוצה לרצות אותם ולשמח אותם גם אם לא תמיד זה היה ככה, והוא מחכה ל"אישור" של אשתו, מה הכוונה? שתיתן הרגשה שהיא מסתדרת והיא לא צריכה אותו צמוד אליה, והוא יכול ללכת לעזור או להיות עם הוריו במה שהם צריכים. ברגע שאישה נותנת את המקום הזה, הבעל מעריך, והקשר שלו עם אשתו מתחזק יותר.
ככל שאנחנו מצליחות להתרחב, ולראות את הצורך שלו, וככל שאנחנו מעריכות יותר את הבית ממנו הוא הגיע, אומרות לו מילים טובות על האירוח, על אמא שלו, על האחיות, על ההתנהגות בבית שלו, אנחנו מחזקות את הבסיס שלו ומאפשרות לו לבנות איתנו קשר תקין וטוב.
בעל שמרגיש שהוא מגיע ממקום "פגום" חלילה, ומקבל תחושה ממי שהוא הכי מחשיב את דעתה שמשהו בבית שהוא הגיע ממנו לא נוח / תקין / נורמלי / נעים וכו', יותר קשה לו לאהוב ולהתחבר למי שרואה במקום שלו חסרון.
הטור הזה פחות פרקטי הוא בעיקר המלצה לעבודה פנימית-אישית.
כאשר אנחנו נמצאות במשפחת הבעל, לא רק להשתדל לא לריב 😊, אלא להתאמץ להרגיש טוב ונעים, לתת תחושה שאנחנו רוצות להיות כאן, לחפש מה טוב שם, להיפתח לדברים חדשים, אופי / מנטליות / סגנון – הפתיחות הזו מעידה על אדם לא מצומצם שרואה מעבר לעצמו ולמשבצת שלו, זה מעיד על אדם נינוח, ששם לב לסביבה ומשתדל להנעים למי שאיתו. זו רק מעלה!
כדאי גם לתת תחושה שנעים לי, לומר מילים טובות על בית ההורים, לספר ממה אני מתפעלת שם, לשחרר את הבעל לעזור ולעשות את הבקשות שמבקשים ממנו שם, לכבד אותו כשנמצאים ליד המשפחה שלו.
זו הגאווה שלו, זה הבטחון והכוח שלו, זה מה שמחזיר אותו להיות טוב אלינו, לשמח אותנו, ולרצות להיות בקשר קרוב.

ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל
לקבלת ציור – סיפור שבועי מאת ר. קארו לחצי כאן
עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד?
בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]
ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729
להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799
צפונית? בת 35 אולי כבר 40….- בהחלט כבר לא זוג צעיר,
מתמודדת עם מתבגרים, עם בעיות של גדולים?
מחפשת את השותף, לחלוק את החיים גם כשהם ב"ה עמוסים
בואי להכיר את הצרכים החדשים שלך ושל בעלך
וללמוד את השפה החדשה שאתם מדברים בה
בשלב המיוחד הזה.
לקבלת פרטים והרשמה לסדנת בוטיק לחידוש ורענון ובחירה מחדש בקשר הזוגי שלך
שלחי מייל: [email protected]
או התקשרי: 0533106799





ומה עם הצד השני ? מה עם בעל שתמיד רואה רק רע במשפחה של אשתו? שהכל לא טוב לו? הכל מעצבן אותו ובתחושה שהוא לא משתדל להנות? מה אישה אמורה לעשות במצב כזה ?
מצטרפת לשאלתך חיה.
מה קורה שהמצב הפוך?
שהאישה מתחברת ושמחה במשפחה של בעלה, אבל בעלה לא מתערה במשפחה שלה? ויש לו מספיק סיבות, כי אין גיסים… כי אבא שלך… כי הסגנון וכו…
מה עושים במצב הזה? מה תפקידי?
על זה הטור הקודם –
ביני לבין בעלי והמשפחה שלי
וואו.
אני בדיוק בצומת הזו.
נותן לי כאפה לפרצוף.
מאוד נכון אבל עדיין ממש קשה לי אני שנה וחצי נשואה (התחתנתי בגיל מבוגר מעל 30..)ןקשה לי מכמה סיבות :גם כי שבת זה זמן להירגע מכל השבוע ולהתארח זה דורש ויש צפיה שיתייחסו אלי ויש לי לחץ להיות נחמדה,וגם כל המסביב איפה לישון-אחנו צריכים להשיג דירה וקשה לי בדירות כל מיני, השעות שם של הסעודות,בעיקר בבוקר תמיד קשה לי שבת בבוקר ,אז שם זה יותר מלחיץ י בעלי לחוץ להגיע בזמן לסעודה בבוקר ואצל ההורים שלי ובבית שלנו זה יותר גמיש,בקיצור על קצה מזלג אז מסכימה ממש אבל מה אני יכולה עשות בפועל לומר לעצמי וכו???…,.
והענין של הבעל שרוצה לעזור לאמא שלו זה ממש ככה בעלי כל כך רוצה לרצות אותם אבל מה עושים כשזה משפיע עלי, זה מעייף אותו לעזור או לאני נשארת לבד בדירה אחרת,או שבערב פסח הוא טען שהוא חייב לבוא לעזוא לפני אבל הרגיש אחכ ממוטט…בקיצור זה מתברג על כל אתגרי הנישואין העניין פה זה איפה אני ואיפה הוא ואולי אם נדבר על זה מראש על ההשלכות וכו ויסביר י את צורך ובמקביל נשים לב שיהיה זמן לעצמינו מספיק ? כי שבת זה הכי זמן להיות יחד…אולי יעזור……?זאת באמת סוגיה…….. 🙄
וגם בעלי מסכים על התנהגויות שקשות לו ושאמא שלו לא תמיד מתייחסת אלי מספיק לפעמים הוא חושב שאולי אני צריכ להיות איתה יותר בקשר ואז זה מלחיץ אותי מה שכן הוא כן הבין ומסכים שזה גם מצד אמא שלו סגנון שלה דיבור שמלחיץ וכו,,ולא רק קשור אלי בקיצור מאתגר…..
אני חושבת שבתקשורת נורמטיבית בין בני זוג אפשר לדבר על הכל
כן,גם אם יש לי ביקורת על בית הוריו אפשר לאמר.
בין בני זוג לא צריך להיות הסתרות והצגות
אבל גדול וחשוב השאלה איך אומרים השאלה איך מתנסחים
אולי בשלב ראשון םנסות לחשוב עם עצמי מה מפריע לי ולמה,מה בהתנהגות שלהם מעורר אותי ומקפיץ אותי
ואפשר גם לדבר על זה ולהגיד שהבעיה היא אולי בי שיש לי רגישות לנקיון/פרטיות וכו'
שחשוב לי להרגיש בעינינים
לא משנה מה
שלא ישמע שהם הבעיתיים ואני הסובלת
הרי אין שני בתים שווים
תמיד אפשר להתמקד בחסרונות
החכמה היא לראות את הדברים היפים בכל משפחה
לא לבוא בקטע של עליונות עליהם
לבן אדם(גבר או אישה) לשמוע משהוא שלילי על הוריו או על התנהלותם זה כאב עצום שחודר עמוק וכמו שבתאל הסבירה כ"כ יפה יכול לפגוע בקשר בין בני הזוג
מדברת ממקום שנכווה בזה וחבל שאת כל התובנות הללו לא ידעתי בשלב מוקדם יותר
מסכימה.
ומאירה משהו נוסף- כדאי לזכור שאם מדובר בזוגות בתחילת הדרך, התקשורת הזוגית היא לעיתים קרובות עדיין בוסרית במידה מסוימת. היכולת הזו לדבר על הכל, ובמיוחד על נושאים נפיצים כמו הבית של השני, היא לא משהו שנולדים איתו לקשר. זה תהליך נורמלי שצריך לעבור.
בשלבים הראשונים, הפתיחות הזו לא תמיד באה בקלות. נדרש זמן כדי לבנות בסיס של אמון וביטחון שמאפשר להציף ביקורת בלי שהצד השני ירגיש מותקף או מאוים.
לפעמים הפתיחות המוחלטת הזו פשוט עוד לא שם.
אני זוכרת שהיו אומרים לי בתחילת נישואי לדבר על הכל, אבל במבחן המציאות גיליתי שזה לא תמיד הולך ככה בקלות על ההתחלה. האומץ להוריד את כל המסכות והמגננות הוא שריר שנבנה עם השנים.
היום, כשאני כבר במקום אחר לגמרי, אני מבינה שהקושי הזה הוא סוג של חבלי לידה של הנישואין. זו לא תקלה בתקשורת, אלא תהליך של הבשלה שחייבים לעבור אותו כדי להגיע לפתיחות האמיתית. סתם נקודה למחשבה…
מדהים ממש
אבל קשה לי עם הרעיון שאין פה מקום לקושי של האשה
אני עם חמות מדהימה, כיף לי ואני זורמת,
אז מפריעים לי כמה דברים, למי אני יאמר אם לא לו?
לחברה טובה למשל.
לא כל דבר חייבים לומר לבעל.
ע"ע הקב"ה אברהם ושרה.
לדעתי יותר חשוב זה איך לומר ומתי,מאשר לא לומר בכלל אולי לעדן את הדברים להתבטא נכון באופן שלא יזלזל וכו למצוא את הזמן הנכון זמן רגוע אחרי שבת ולא תוך כדי…
תודה מחכים נכון ומדויק!
לגבי מי שהעירה לגבי ההשתלבות בבית החמות,
2 דברים: לדבר על זה מראש, זאת סיטואציה באמת מתסכלת, את עייפה משבוע עמוס ,ולישון בלעדיו לא נראה טוב וגם לא מתאים לזמן ולמקום,
שמנה לב לגבי סוג ההשתלבות- אם הוא מדובר מפטפוט עם אחיותיו, זה משהו אחד,
אבל אם חמיך שם, גיסייך, מדובר לפעמים גם בשחוק וקלות ראש ח"ו, או אפילו סתם סיטואציות שכל אחד מביע את דעתו ואז מצפים לשמוע את דעתך..
כמובן שיש הרבה סגנונות של בתים אבל העיקרון..
כתוב שכלה שצנועה בבית חמותה זוכה לבנים צדיקים.
ולגבי לבקר את חמותך- גם אם בעלך עושה את זה, לא נכון להצטרף ב"חדווה" לרינונים, כי זאת אמא שלו שהוא אוהב אותה על כל מגרעותיה, הכי נכון ומתוק זה לספר לו בהזדמנות הזאת כמה דברים טובים שראית באמא שלו.
לעצור את הלשון הרע באיבו, ועל הדרך- בטוח שרואים תוצאות בקשר בינך לבין בעלך, הוא רק יעריך אותך יותר!
תפרגנו לבעלכן על המשפחה שלו, ועל ההורים שלו,
לא תאמינו כמה טוב זה יעשו לשניכם.
קודם כל תודה לכל המגיבות,
אני רואה שנושא הבית שלי/שלו הוא נושא חם…
מקווה בעזרת ה' לתת מענה לדברים שעלו כאן.
1. התארחות אצל ההורים היא לא משהו שקורה כל שבת, וגם לא תמיד תמיד תמיד הוא יושב עד שעה מאוחרת אז בפעמים שזה קורה אפשר לאפשר את זה, מה תחשוב החמות אין לך שליטה על זה. הטור כאן הוא בעיקר כללי ומדבר על איך אני נגשת לכל מה שקשור לבית של בעלי, כמה אני מוכנה לבוא לקראת וכמה יש בי רצון להשתלב בו.
2. ליל שבת שמתארחים בו, הוא פחות זמן של ביחד לזוג… ולכן גם הדברים האחרים משתנים מעט- למה אני מתכוונת שכאשר אנחנו מתארחים אנחנו מבינים שהמציאות שונה ממה שקורה בבית שלנו, ולכן אנו מגיעות ביותר גמישות, כמובן אישה שצריכה עזרה מבעלה תבקש ותקבל. נקודה שצריך לשים לב אליה- "להחליט" לבעל שיבוא לישון, אל תדבר עכשיו וכו', פחות עובד נראה לי… אישה יכולה לבקש ולהראות את הצד שלה, בכבוד ובהערכה לרצונות שלו ולמה שהוא היה מעדיף עכשיו לעשות, לבקש – כן! לקבוע – לא,
3. אין התייחסות לצד של האישה לא בגלל שאין לאישה מה לומר או שצריך להתעלם מהצרכים שלה, אלא כי בטור ניסיתי להביא את הצד של הבעל, את הצד שלנו אנחנו כבר מכירות:)
4. "על כן יעזוב איש"- הרבה נתנו לפס' הזה פירושים, כמו לפס' "אישה כשרה עושה רצון בעלה"… הדברים הם לא הפשט של מה שכתוב, הלכתית גבר מחוייב בכיבוד הוריו לעומת האישה שמחוייבת קודם בכבוד בעלה, ולא נכנס לסוגיות שזה פחות אפשרי וכו'. כשנדבר על החמות אני אתייחס גם לזה בלי נדר.
5. לשתף את הבעל במה שקשה לי אצל ההורים שלו זה פחות נכון, ואם כן , אז הדיבור צריך להיות אחרי שברור ברור ברור לבעל שלנו שאנחנו ממש מעריכים את המשפחה שלו, אפשר גם לשאול מה אתה מציע לי לעשות בעניין הזה וכו', אם אני לא שם- עדיף למצא משהו אחר שיכול לעזור לי לשחרר קיטור. ואם אפשר גם לבקש שיעזור לדון לכף זכות ולהפחית את הכעס/ התסכול /הפגיעה וכו'.
את מניחה ששבתות אצל ההורים זה פעם ב…
יש זוגות שאצלם זה שבת כאן שבת שם, לפחות בתחילת הנשואים, וזה ממש קריטי שיהיו ביחד בשביל בניית הבית.
אם זה כל כך קריטי לבית – להיות ביחד וזו גם דעתי האישית!
אז למה להיות כבולים לכללים חברתיים שלא כתובים בשום מקום,
למה שזוג לא יעשה שבת בבית ויבנה את הקן בצורה נכונה וטובה???
גם ככה הכל מורכב- למה צריך כל שבת להיכנס לחזיתות נוספות?
אולי הגיע הזמן לבדוק כמה מתאים לנו כזוג להתנהל ברוטציה הזו.
ואם כבר נגענו בנושא אז גם לבדוק כמה מתאים לנו (כזוג!) באופן אישי להיות שבוע-שבועיים-שלושה- ארבעה שבועות אצל ההורים אחרי לידה…
מניחה כאן נקודה- כדאי לחשוב עליה, לדבר אותה אחד עם השני, לבדוק, אולי יש לבעל מה לומר על זה.
וואו
העלית נקודה סופר רגישה!!!
אשמח אם תוכלי להתייחס אליה בהזדמנות –
מעורבות של ההורים בחיי ובהחלטות הזוג.
מה קורה כשגם לי וגם לבעלי לא מתאים להיות זמן ממושך אצל ההורים אחרי לידה אבל אם נהיה פחות משלושה שבועות ההורים יפגעו עמוקות!!! (מבחינתי, גם שבוע זה המון ומבחינת בעלי גם יום זה מיותר)
מה קורה אם זו"צ רוצה לעשות יותר שבתות בבית אבל השוויגער נפגעת קשות אם הם לא באים אחת לשבועיים (מה היא תספר לחברות???)
מה קורה אם אמא שלי חייבת(!!!) להיות איתי בלידות, אבל גם לי וגם לבעלי זה לא נח? (וכבר ניסיתי לבקש שתשמור על הילדים האחרים – אבל בשביל זה קיימות אחיותי הצעירות…)
מה קורה עם זוג++ רוצה לחוות חג בבית (להנות מהסוכה או מהניקיון של פסח וגם מהזמן שסוף סוף כולנו יחד בבית) אבל אם לא נהיה אצל ההורים חצי חג לפחות (או חג + יומיים חול המועד מינימום) אז הם "לא הרגישו אותנו מספיק" וכמעט חבל שהגענו…
בקיצור,
אני לא יודעת כמה זה נפוץ, אבל אצלינו זה מתנגש כ"כ הרבה פעמים ויש עוד הרבה דוגמאות.
מה עושים כדי שנבנה ברוגע את הקן שלנו בלי להרגיש שאנחנו עושים עוול למישהו.
גם אני ההיתי בטחוה שאמא שלי תיפגע אנושות
אבל שהסברתי לה את הרצון שלנו בהחלטיות ובשמחה
היא קיבלה גם שרצינו לעשות ליל הסדר לבד בבית
(כמובן שזה היה שלב מאד מתקדם-קודם התחלנו בשבתות אח"כ בחגים וכו')
אתם נשמעים זוג מדהים!
אבל בהחלט מאתגר…
מזדהה מאוד,
אבל למדתי שאין מה לעשות חייך קודמים.
ואו מבינה אותך ממש
בתחילת הנישואין תקופה ארוכה היה לי מאד לא נעים לומר להורים שלי מה לא מתאים לי ולבעלי-
להיות שם אחרי לידה, שאמא תהיה בלידה, פסח וכו'
אבל בסוף אחרי שבאתי בכבוד והסברתי הכל היה בסדר
לדוגמא- בפסח אני רוצה להיות עם הילדים ככה נוח לי, אני מאד עיפה מהשבוע שעבר אני רוצה לישון בבית, נוח לי אחרי הלידה לחזור הביתה לישון במיטה שלי
ולמרבה ההפתעה יש הרבה שאמא שלהן לא נמצאת בלידה מסיבות שונות- מלחיצה מידי, לבעל לא מתאים…
רק להביא משהי אחרת ולשקף לבעל שאני הייתי שמחה ואני מבינה את הקושי שלו.
זה מלחיץ בהתחלה את לא יודעת איך ההורים יגיבו כי ככה מקובל ופתאום רק את שונה אבל את לומדת שעל בחירות בחיים בסוף את שילמת ולא יקרה כלום אם בתחילה ההורים קצת לא יאהבו
והרבה פעמים הופתעתי לטובה 🙂
בהצלחה !
שווה דיון נוסף
זה סיפור חיי!!!
קצת מוזר לי.
כאחת שבתור זו"צית הרגישה שבעלה שוכח אותה בבית של ההורים שלו וזה היה ממש לא נעים. וגם תמיד לעזור לוכלם היה חשוב יותר (לשם הדוגמא: ישנו לילה בחג והלכנו ביום והיינו צריכים להעביר חדר לזוג אחר והיה ברור לו שחייבים לפנות להם את החדר, שכח לבדוק אם סיימתי להתארגן, לא סיכמנו על שעה, מה הלחץ? קודם נסיים להתארגן בנחת, זה לא היה מעדיפות אמיתית לאחותו, הוא פשוט לא חשב על זה!)
וזה מגיע ממקום שמאוד מעצימים במשפחה עזרה לאחים ואחיות שזה דבר נפלא! אבל חשוב לתת סדרי עדיפויות. (בשילוב של טיפוס מרצה)
לא מתחרטת לרגע שדיברנו על זה.
הרבה יותר קל וכיף היה ללכת למשפחה שלו בלי להרגיש שאני מאבדת שם את בעלי.
יותר קל להגיד לו היום שילך בכיף עם אחים שלו / לעזור לארגן מה שצריך מאשר לקרוא לו מתוך הצחוקים או הקלחת.
מה שברור- חייב איזון. מרגישה שהביאו פה צד אחד בלבד במקום לתת מקום לשתינו ולמצוא פתרון. עצם הדיבור והעלאת הנושא גורמת לו למודעות וזה בד"כ מספיק.
אל תעודדי לשתוק ולסבול ולהציג מסיכה של הכל טוב, תעודדי שיח ונתינת מקום לשתי בני הזוג.
(עברו מאז כמה שנים)
ברור שיביאו צד אחד כי מדברים פה אלייך,
לא אליו…
וכן , כל אחת בסופו של דבר בוחרת איך לבצע את מה שכתוב כאן
מי עודד לשתוק ולסבול?
איפה ראית שזה כתוב כאן?
נכון וחשוב מאד לבא לקראת הבעל בנושא הזה ולשבח את המשפחה שלו,
אבל צריך להיזהר מאד מלהיות במקום המרצה ולשכוח את הצרכים של עצמנו,
צריך לבא לקראת הבעל מתוך בחירה והבנה שאני עושה את הדבר הנכון.
מנסיון כשמנסים לרצות את כולם קורים כמה דברים:
א. תחושת המרמור והקורבנות גוברת, דבר שלא מוסיף כלום לזוגיות
ב. יש סוג של אנשים מסוימים שיתחילו לנצל את המצב הזה וחבל
ג. ברגע שאדם במקום מרצה, הסביבה לא מעריכה את המאמץ ורואה את הכל כמובן מאליו
בהצלחה!