ב' – ביני לבין בעלי והמשפחה שלי

שבת אחרונה של "בין הזמנים". בחג הם כמעט לא נסעו, בגלל המלחמה וכל הבלגן שמסביב, אבל עכשיו היא רק רוצה לנוח. היא מחפשת מישהו שיסכים לארח אותם, יודעת שהיא הולכת לשלם מחיר יקר.

יקר מאוד.

"מי אצלכם בשבת?" היא שואלת את אמא שלה אחרי כמה שאלות בסיסיות.

"האמת, שאף אחד לא הודיע שהוא מגיע, רוצים לבוא?"

"כן, אם לא קשה לך נשמח…" (מי ישמח? אני? בעלי? מקווה ששנינו.)

"מעולה, מחכים לכם, רק בבקשה, תשתדלו להגיע בזמן לסעודות, אבא לא אוהב לחכות."

הנה זה מתחיל, היא חושבת לעצמה בשקט.

"אנחנו נשתדל מאוד, ותודה רבה על ההזמנה."

היא מנתקת, שואלת את עצמה כמה זה היה חכם.

יודעת שאין חרטות, "לא התייעצת, בעיה שלך!" היא חושבת לעצמה במרירות.

בערב היא מודיעה ש"אמא שלי הזמינה אותנו לסעודות שבת, זה פשוט הצלה בשבילי, אני גמורה מבין הזמנים הזה…" היא מקדימה רפואה למכה, תירוץ לשאלה שלא נשאלת, מילים שימלאו את החלל לפני שהוא יתחיל לשאול שאלות, לא מקבלת סירוב.

"מי מגיע לאמא שלך?" השאלה היחידה שנשאלת.

"האמת, אמא שלי אמרה שהם לבד השבת." מאפשרת לעצמה לנשום, יודעת שזה זמני לחלוטין, רק עד שהם יכנסו לבית של אמא שלה.

"טוב, מה שאת רוצה… אם זה יקל עלייך, אז בסדר." הוא עונה חלש אבל בסדר.

שבת באה לקראתם.

היא אורזת את העוגה, מבקשת ממנו שייקח את העגלה, רואה אותו גורר רגליים, מתעכב בחדר, מסדר את העניבה בפעם השלישית, מוציא את המטען מהשקע, מניח את הטלפון על המדף, הולך למטבח, ממלא לו כוס מים.

מרגישה שהוא לא בטוב, אין לו חשק לבוא, זה ברור לה.

היא שותקת, בולעת, כל כך רוצה להגיע נעימה, חייכנית, כמו אחותה שתמיד נכנסת עם חיוך ואור, כשבעלה מאחוריה מחייך גם הוא, מגלגל עגלה, מחזיק את הילד התורן על הידיים, נכנס עם כל האנרגיות הטובות, זורק בדיחה לחלל וכולם צוחקים. איש כזה שנעים להיות לידו.

הם נכנסים לבית של אמא שלה, אישה, איש ושני תינוקות. אחרי שהוא אומר 'שבת שלום' קפוא, הוא מסתובב שוב אל הדלת, ויוצא לבית הכנסת, לא מחכה לאבא שלה.

היא מרגישה את הפנים שלו שמתעננות, את כל האנרגיות הטובות שמתנדפות, מחייך בקושי.

חוזר מבית כנסת אחרון, אחרי שכבר כולם יושבים ליד השולחן, לא סופר את הכללים של הבית שהיא גדלה בו, לא בכוונה, הוא לא אדם חצוף, רק משהו שם תקוע ולא זורם.

נכנס כאילו הכריחו אותו… ממלמל 'שלום' מתחת לאף, נכנס לחדר, די מתעלם ממה שקורה סביבו, לא מנסה להיות מדי נחמד, לא משתדל יותר מדי, מגיע כי היא אמרה לו שהיא רוצה להיות אצל אמא שלה, וככה בדיוק זה נראה.

כמה פעמים דברו על זה, ביקשה ממנו להשתדל, לנסות, קצת.

שום דבר לא עוזר לה.

"איפה בעלך?" היא שומעת את אמא שלה שואלת.

מה כבר חזרו מבית הכנסת? היא נרדמה או חלמה…

עוד שאלה שדורכת לה את כל החושים והיא מרגישה תחתיה רמוסה, מישהו בלי כוונה לחץ על פצע כואב מדי. בעלה שונה, אחר ממה שכולם כאן בבית.

שונה ממה שהיא רגילה וחושבת שנכון ונורמלי להיות.

זה צועק, זה בולט, נמאס לה שמעירים גם כשמעירים בעדינות, גם כששואלים בדרך אגב.

"ביקשתי שתגיעו בזמן, את יודעת שאבא לא אוהב שמאחרים."

****

למה אתה לא חלק? למה אתה לא מנסה להשתלב ולהתאים את עצמך למשפחה שלי?

זו התמודדות שנוגעת בהרבה נשים בכל מיני צורות.

אנחנו מבקשות ורוצות אותו משתלב, שמח בבית בו גדלנו, מעריך, מתאים את עצמו למסגרת, מתחבר ההורים שלנו, מכבד את הכללים ואת כל מה שהבית שלנו מבטא בשבילנו.

בנוסף אנחנו רואות את בית ההורים ואת המוסכמות, המנטליות וכל מה שקורה שם כנורמלי, כהתנהגות טובה, רצויה וכו', וגם אם יש לנו בקורת על מה שקורה שם, עדיין יש לנו רצון שהבעל שלנו יתאים את עצמו לדרישות המינימליות, ואם אפשר גם שישמח וירצה לבוא, יהיה שותף בשיחות ובשמחות, ידע בדיוק מתי לשתוק ומתי לדבר, פשוט שיעשה רושם טוב, מה כבר בקשנו ממנו…

אז אחרי שאנחנו מודעות לרצון שלנו ומה היינו רוצות שיהיה, ננסה לבדוק כמה באמת ההסתכלות מהצד שלנו על העניין היא אובייקטיבית וכמה היא באמת אפשרית לבעל שלנו.

בגלל שבית ההורים כל כך מוכר לנו ובגלל שההתנהגות שם נחשבת בעיננו כ'נורמלית' ו'תקינה' אנחנו רואות בבקשה "ליישר קו" כמשהו לגיטימי והגיוני.

בנוסף, לנו הנשים יש רצון טבעי לשמור על הרמוניה ועל אווירה טובה, אנחנו גם נעשה מאמצים "להתנחמד", ולהיות נעימות גם כאשר בפנים תהיה סערה. תכונת האופי הזו היא נשית ופחות גברית, לכן אנחנו מתקשות להבין את הבעל שלנו כשהוא לא מנסה להראות שטוב לו או שהוא לא מתאמץ לבוא לקראת. מבחינת הבעל שלנו, הרבה פעמים עצם זה שהוא הגיע לבית של ההורים, הוא עשה טובה גדולה לאשתו, ורק על זה הוא ראוי לקבל הערכה גדולה, לעומת האישה שרואה בכך זלזול וחוסר אכפתיות כלפיה וכלפי משפחתה שמארחת ומתאמצת בשבילו והוא מגיע מסויג ומתנהג בצורה לא נעימה.

אז איך אנחנו מגיבות נכון לסיטואציה, ומה יכול להועיל, להרגיע את ההתנגדות ולהפוך את המפגשים האלו לנעימים יותר?

נקודה ראשונה – לראות שלבעל שלנו יש קושי עם המפגשים האלו, לקבל את הקושי הזמני שלו ולכבד אותו, למרות שהוא עדיין לא מצליח להרגיש חלק, להתאים את עצמו ולענות על הדרישות המשפחתיות.

נקודה שניה – לפעמים כשאנחנו מגיעות למשפחה שלנו, קורה שאנחנו "שוכחות" את הבעל או מדי מרוצות ושמחות שם, מה שגורם לבעל להרגיש בצד ואולי אפילו לחוש החמצה שהוא לא מצליח לשמח אותנו. לעיתים קיימת תחרות סמויה בין הבעל למשפחת האישה – מי משמח אותה יותר ועם נעים לה, כאשר הבעל מרגיש שדווקא המשפחה שלה היא זו שמשמחת אותה, ושם היא נראית שמחה יותר, זה עלול לגרום לו (גם באופן לא מודע) להתנגד למשפחה שלה ולא לרצות להיות שם. כאן נכון להוריד פרופיל ולהראות לו שהוא נשאר במקום הראשון: "אני יודעת שרצית להישאר בבית ואני מאד מעריכה אותך שבסוף החלטת שנבוא לכאן, זה עזר לי מאוד שיכולתי לנוח" וכו'. ככה אני מדגישה לו שבעיקר בגללו ובזכותו היה לי נעים וטוב בשבת הזו.

נקודה שלישית – להסכים שהוא לא הולך להתאים, להסכים שהוא לא צריך לענות על הציפיות של המשפחה שלנו, והוא גם לא צריך להתאים את עצמו, מספיק שהוא מתאים אלי ונעים לנו ביחד.

הרבה פעמים ההסכמה הפנימית הזו מביאה את שינוי גם אצלו, ובנוסף, זה פחות מפריע לנו, קל לנו יותר לקבל את המצב כמו שהוא, וכאשר אנחנו מקבלות את המצב ונינוחות בו, גם המשפחה מסביב מקבלת את הנתונים כמו שהם ולא מנסה לשנות או להעיר.

ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל

עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד? 

בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]

ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729     

להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799