רבי עקיבא ורחל: מעבר לסיפור שהכרת

בתקופה זו של השנה מקובל לספר לילדים את סיפורו של רבי עקיבא, או ליתר דיוק – סיפורה של רחל, אשת רבי עקיבא.

הסיפור מוכר: רחל, בתו של כלבא שבוע מגדולי ירושלים, ראתה את רועה צאנו של אביה, אדם בשם עקיבא. היא ראתה בו מידות טובות ורצינות, והבינה שאם הוא יקבל עליו עול תורה הוא יצמח לאדם גדול. היא נישאה לו ושלחה אותו ללמוד. אביה כעס מאוד על כך שהיא נישאה לאדם פשוט, כי הוא רצה חתן תלמיד חכם, ולכן הוא גירש אותה מביתו והדיר אותה מכל נכסיו. רבי עקיבא הלך ללמוד עשרים וארבע שנים רצופות בעידודה של אשתו, וחזר לביתו כאחד מגדולי הדור, בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים. החותן המאושר התיר את נדרו והחזיר את בתו וחתנו לחיקו, והכל הסתדר על הצד היותר טוב.

כשמספרים את הסיפור לילדים צעירים – הכל נשמע באמת נפלא. והמסר הוא ברור: ככל שמשקיעים יותר בבעל ומקריבים יותר למען התורה – כך מקבלים בחזרה את כל ההצלחה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

המציאות של החיים לא כל כך פשטנית, היא קצת יותר מורכבת. אמר לי פעם אברך בחצי חיוך חצי תלונה: "אני מכיר הרבה אנשים שהשקיעו עשרים וארבע שנים, ועדיין הם נוסעים בספסל האחורי של קו ארבע מאות ושתים"… לא תמיד יש שכר לפעולתך כאן ועכשיו. יש לזכור זאת שבסופו של דבר השכר האמיתי הוא לא כאן. את היכלי הכוללים מפארים אריות בתורה שאף אחד לא מכיר אותם, אבל הם העמודים שעם ישראל נשען עליהם.

אבל השאלות בסיפור זה יותר קשות. נתבונן לרגע על מעשיה של רחל: היא בתו של אחד מגדולי ירושלים, איש בעל חסד ממדרגה ראשונה, שהגמרא מעידה עליו שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע. איש שעמד בקשר עם גדולי התנאים שחיו בירושלים באותה תקופה. היא היתה יכולה להתחתן עם תלמידי חכמים עצומים, שיתכן מאוד שגם הם היו תנאים גדולים. היא בוחרת לקחת סיכון ענק ולהתחתן עם רועה צאן, שעם כל הכבוד עדיין לא פתח ספר ולא מכיר צורת אות. ומה יהיה אם בסופו של דבר הוא לא יצליח ללמוד? מי ערב לה שההימור שלה יצליח?

רבי עקיבא לפני שהלך ללמוד היה שונא תלמידי חכמים. הוא אמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". תוספות (כתובות סט.) מקשים: כיצד זה עולה בקנה אחד עם האבחון של רחל שרבי עקיבא הוא בעל מידות טובות? ומתרצים, שהיו לו מידות טובות ויראת שמים, אבל הוא היה סבור שתלמידי החכמים מתנהגים בהתנשאות על עמי הארצות. איך שיהיה, למעשה הוא שנא אברכים. בתרגום למציאות חיינו – הוא טען שאמנם הוא מאוד אוהב את התורה, אבל הצורה שבה אברכים מתנהגים היא בלתי נסבלת. האם היינו ממליצים לבחורה עם אהבת תורה להתחתן עם אחד כזה, ולו גם מתוך כוונות טובות להשפיע עליו לשנות את השקפתו?

מלבד כל זאת – אביה לא מעוניין בנישואין הללו, והסיבה היא לא משום שאיכפת לו הכבוד האישי שלו או המעמד והיחוס, אלא משום שהוא אוהב תורה והוא רואה שיש סיכון ענק בנישואין לרועה צאן עם הארץ, גם אם הוא בעל מידות טובות. המשנה במסכת אבות לכאורה מסכימה דווקא עם כלבא שבוע: "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". למה בתו ממרה את פיו?

לגבי עצם צורת חיי הנישואין של רבי עקיבא ורחל גם כן יש להעלות שאלות. וכי אפשר לבנות קשר בריא ועמוק כאשר התנאי הראשון לנישואין הוא שהאשה אומרת לבעלה – תעשה את הדבר שאתה הכי לא אוהב לעשות, ללכת ללמוד, כי בלי זה אני לא מסכימה להתחתן איתך? ובכלל, וכי אשה אמורה לנהל את בעלה, להגיד לו מה לעשות? אנחנו יודעים את לשון חז"ל: "אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה את רצון בעלה". אם היא לא רוצה בעל שלא לומד – זאת זכותה המלאה, כמובן. אבל אחרי שמתחתנים – הרי צריך לבנות קשר טוב, קשר של נאמנות. איך אפשר לחיות חיי נישואין בריאים כאשר האשה אומרת לבעלה "אתה חייב לעשות מה שאמרת לי, שאתה הכי לא אוהב לעשות, כי בלי זה לא הייתי מתחתנת איתך"…

גם עצם המציאות של שהיה בבית המדרש עשרים וארבע שנים רצופות נשמעת קצת תמוהה. וכי אפשר לבנות קשר נישואין כשהבעל הולך למשך עשרים וארבע שנים רצופות?

בקצרה: מה המסר העולה מן הסיפור? לכאורה עולה מסר שאשה יכולה להפוך את בעלה לכל אשר תחפוץ, ולא משנה עם מי מתחתנים, אפשר להתחתן גם עם עם הארץ העיקר שהוא ילך ללמוד כמה שיותר, ובלי להיות בבית בכלל. ובסוף הוא יוצא גדול הדור. משהו פה לא מסתדר עם המציאות.

כמדומה שאם נתבונן קצת על הרקע לסיפור ונדייק יותר טוב בלשון חז"ל – נראה שהשאלות לא קיימות, ואולי אפילו המסר העולה מן הסיפור שונה קצת.

רבי עקיבא נולד שישים ושמונה שנים לפני החורבן, כך מבואר בסדר הדורות. כלומר שנישואיו בגיל ארבעים לרחל התרחשו עשרים ושמונה שנים לפני החורבן. רחל גדלה בבית של כלבא שבוע, מגדולי ירושלים. היא הכירה את ירושלים מבפנים, מהמקום של האנשים המוצלחים והמובילים.

חז"ל מספרים לנו שבית שני נחרב על שנאת חינם (יומא ט:). ירושלים שלפני החורבן היתה מלאה תורה ותפילות וחסד, אבל בד בבד היא היתה מלאה גם בתככים ומזימות, קשרים ופרוטקציות. חז"ל לא מתכוונים ל"שנאת חינם בדקות, לפי דרגתם", אלא היא היתה דבר מוחשי שהעכיר את החיים. באיכה רבה פרשה ב' יש תיאור מפורט כיצד היו אנשי ירושלים מרמים את אנשי ביתר וגוזלים את שדותיהם (כנראה היו אלה רק הרעים שבתושבי העיר, אבל על כל פנים זו היתה תופעה רחבה).

המעשה של בר קמצא גם מלמד משהו על הלך הרוח בירושלים של אז: בר קמצא היה איש מוכר ומכובד, כך נראה מהגמרא (שאומרת שהוא ערך סעודה וישבו בה רבנן, כלומר שלא מדובר על ירקן משוק הכרמל). במהלך הסעודה הוא זורק החוצה בביזיון לעין כל את השונא שלו. הוא לא מתבייש בכך, הוא לא מרגיש שהוא חושף את קלון עצמו ברבים. הדבר מלמד שהתנהגות כזו היתה תופעה די מקובלת.

שנאת חינם היא דבר שממרר את החיים, והיא היתה מצויה בירושלים.

יתכן לשער שרחל מכירה מקרוב את האנשים החשובים והמכובדים, שכלפי חוץ היו נראים מושלמים, אבל בתוך תוכם היו אינטרסנטים ודורסניים. היא דואגת וחוששת – האם אבא שלי יצליח למצוא לי שידוך טוב, בחור תלמיד חכם שתוכו כברו, שלא רק לומד טוב אלא הוא גם טוב בפנימיותו?

כלבא שבוע עצמו היה בעל חסד ממדרגה ראשונה, ואוהב רבנן, ואף מבקש אמת (כך נראה מהעובדה שהוא העיד שלא היה מדיר את בתו אילו החתן שלה, רועה הצאן המבוזה, היה יודע אפילו פרק אחד או הלכה אחת. הוא לא חיפש מעמד אלא באמת רצה בן תורה). בתו גדלה על החינוך שלו, היא רצתה אהבת תורה אמיתית, שמגיעה ממקום של ביקוש האמת, של מידות טובות ויראת שמים. היא יודעת ומבינה היטב שכבתו של אחד מעשירי ירושלים היא מבוקשת מאוד על ידי כל הבחורים שרוצים מעמד וכסף, ולאו דווקא תורה בטהרתה. יכול להגיע בחור למדן ומוכשר שאין תוכו כברו, שמידותיו מקולקלות, לחשוק במעמד ובכסף של החותן הנכבד – ולשאת אותה לאשה במסוה של תלמיד חכם.

כאן היא הכירה את רבי עקיבא, כלשון הגמ' (כתובות סב:) "חזיתיה דהוה צניע ומעלי".

לא ברור מתי ואיך היא הצליחה לעמוד על פנימיותו של חתנה לעתיד. אולי היו לה כוחות מיוחדים לעמוד על טיבו של אדם גם בלי לשוחח שיחות מעמיקות, או שאולי הם כן שוחחו שיחות מעמיקות לפני שהם סגרו את השידוך. בכל אופן לנו הגמרא מספרת את השורה התחתונה: רחל זיהתה את גדלות האישיות של רבי עקיבא.

מי היה רבי עקיבא?

אנחנו מכירים את רבי עקיבא אחרי שהוא נהיה גדול התנאים, שמשה רבינו מתבטא עליו: "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" אבל יש להבין שהצמיחה המטאורית של רבי עקיבא בתורה לא הגיעה על רקע ריק. הוא היה אדם מרומם מעם ביסודו, עוד לפני שהתחיל ללמוד. הוא היה גדול במהותו.

חז"ל (באבות דרבי נתן) מתארים שמיד כשהוא התחיל ללמוד א' ב' הוא למד עם כלי חשיבה של אדם גדול ומרומם מעם: "אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה. בית זו למה נכתבה. דבר זה למה נאמר. חזר ושאלן והעמידן בדברים".

כלומר, מתחילת לימודו הוא בדק וחקר לעומק והעלה שאלות שאף אחד לא חשב עליהן לפניו. הוא ראה א' ב' בראיה של אדם גדול. הוא היה מבקש אמת ברמה של אדם גדול.

לא רק החשיבה שלו היתה במושגים של גדלות, אלא גם מידותיו הטובות. מפורסמים דברי השאילתות, שאומר שהמעשה הידוע בגמ' (שבת קכז:), על פועל שנשכר למשך שלש שנים לעבודה, ובסופן בעל הבית לא שילם לו פרוטה, והפועל דן את המעביד לכף זכות – מספר על רבי עקיבא. הוא היה הפועל שהבליג בצורה בלתי נתפסת. הוא היה אדם גדול מבחינה שכלית, גדול מבחינת מידותיו הטובות, וכנראה גם גדול ביראת שמים.

בת כלבא שבוע ראתה בבחור בן הארבעים שלפניה אדם גדול, אדם שהחיים לצידו הם חיים מאושרים ומרוממים. לא אדם שירצה בה בגלל הכסף של אביה, אלא אדם גדול באמת. אלא שיש לו חיסרון אחד – שהוא לא פתח ספר, בגלל צירוף מקרים, או בגלל שלא היה לו את הרקע המתאים. פשוט לא היתה לו הזדמנות ללמוד. אין ספק – חשבה – שברגע שתהיה לו ההזדמנות ללמוד הוא יזנק לגבהים.

היא לא לקחה בור ועם הארץ ושלחה אותו ללמוד. היא התחתנה עם אדם גדול בשיעור קומתו, שלא נתנו לו צ'אנס. היא זיהתה את הגדלות, היא העריכה אותו בכל ליבה, והיא רק פתחה לו את הפתח, נתנה לו את הרעיון, הראתה לו את הכיוון, הכירה לו את המושגים החדשים שלא היתה לו הזדמנות להכיר. ברגע שנפתח לו הפתח – הוא הגיע באופן טבעי למקומו הרם והנישא.

רבי עקיבא חוזר אל אשתו לירושלים לאחר עשרים וארבע שנים. לפי החשבון מדובר על ארבע שנים לפני חורבן הבית. בזמן החורבן רבי עקיבא כנראה היה גר בבני ברק ולכן החורבן לא פגע בו. כלבא שבוע, לעומתו, נשאר להתגורר בירושלים עד הסוף הנורא, כמבואר בגמרא בגיטין. זו הערת שוליים שמלמדת כיצד ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, וכיצד יש לכל אדם לנצל את ההזדמנויות בחיים. כלבא שבוע, שלפני שנים מעטות היה גדול ירושלים, מאבד את כל ממונו ומת ברעב או בחרב. חתנו, זה שלפני שלושים שנה היה באשפתות, ניצל מהכל ואף זוכה להיות גדול הדור ולקומם את הריסות היהדות. לא זו בלבד: הרכוש הרב של כלבא שבוע כנראה נשדד על ידי חיילי רומי. כלום לא נשאר. אבל שנים ספורות לפני כן, שנה אחת בלבד לפני שהתחיל המצור הנורא – הוא נתן חצי מכל ממונו לרבי עקיבא. במעשה הקרבה זה הוא בעצם הציל חצי מרכושו, והעביר אותו לבתו וחתנו ונכדיו.

רחל מסכימה לרבי עקיבא ללכת ללמוד שתים עשרה שנים בישיבה, שאחר כך גדלו לעשרים וארבע. במנטליות שלנו זה נשמע מוזר, לעזוב את האשה והילדים לכל כך הרבה שנים. אבל בגמרא (כתובות סב:) מתבאר שזו היתה נורמה מצויה בזמנם. היו כמה וכמה תנאים שעזבו את ביתם לשתים עשרה שנים. יש לציין את הגמרא (שבת קכז:) שהזכרנו לעיל, שגם לצרכי פרנסה היה מקובל לעזוב את הבית לכמה שנים.

החידוש אצל רחל היה שהיא זו שנתנה לבעלה את המושגים. היא דיברה איתו במונחים של גדלות, היא ציפתה ממנו שיעשה את מה שעושים האברכים הרציניים של זמנם. אחרי שהוא הצליח כל כך בישיבה ועשה חיל, היא הרגישה שהיא מסוגלת לעוד שתים עשרה שנים, לא לעצור אותו. גם אז היא לא אמרה כלום, אלא חיכתה שזה יבוא מיוזמתו האישית, כלשון הגמרא "אילו לדידי ציית". כלומר – אילו הוא היה שואל אותי הייתי שמחה שהוא היה לומד עוד.

באבות דרבי נתן (פרק ח) מתאר את פגישתו של רבי עקיבא עם כלבא שבוע, ומוסיף שם משפט שמהוה מקור ברור למהלך שתיארנו כאן:

"עמד ונפל על פניו וחבקו ונשקו. ואמר: 'אשרייך בתי שאהבת צדיק כזה, ונחלת העולם הזה והעולם הבא!' וקרא עליה המקרא הזה: שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלבא שבוע פונה לבתו ואומר: "אשרייך שזהית מי עומד לפניך, ואהבת אותו באמת, לפני שכולם העריכו אותו. לא שמת לב אל החיצוניות, רק אל הפנימיות, אל הבן אדם האמיתי". רחל אהבה את רבי עקיבא, היא זיהתה את אישיותו הנפלאה, ולכן היא רצתה אותו.

המסקנה העולה מהסיפור הינה: יש לאשה כח אדיר לבנות את ביתה ואת בעלה, כאשר היא מאמינה בו, כאשר היא אוהבת את אישיותו הפנימית, כאשר היא מתעלמת מרעשי הרקע, מעשיית הרושם, מ"מה יאמרו". כאשר היא שמה את ליבה לתוך האמיתי של הבן אדם ומביעה אליו הערכה כנה, הערכת אשה לבעלה. כאשר כל זה מגיע יחד עם אהבת תורה אמיתית, תורה שה' חפץ בה – רואים את הפירות.

"בעצתך תנחני"

חיבור לעבודת ה' מהמקום האישי והאמיתי שלך.

לרכישת ספרים, הזמנת הרצאות, וקבלת מאמרים שבועיים – 

צרו עימנו קשר בכתובת מייל [email protected]