אפשר את דעתך רגע? (אמיתי, לא טריק שיווקי)

יש לא מעט תכנים לא קלים ב״שבי רגע״.
ולא רק בשיתופים הכל כך נוגעים ומיוחדים של לאה ושל הדס שהוזכרו כאן, אלא אפילו בחלק מהשאלות ב״חכמת ההמונות״.
בעיני, זה חלק מהיופי במקום הזה. הוא מביא קול אותנטי, שהרבה נשים לא יעזו להשמיע אותו בלי הגנת האנונימיות (המסוימת, יש לסייג) שיש באתר.
אני חושבת שכשאישה בוחרת לקרוא טור של מתמודדת נפש או כזה שצוין עליו ״קשה לקריאה״, זו בהחלט בחירה מודעת. ואם התכנים קשים לה – תמיד אפשר לבחור שלא לקרוא.
האפשרות לשתף כאן, בבמה האולי יחידה לשיתופים כאלה, כל כך חשובה, שממש עומדות דמעות בעיני למחשבה שהיא לא תתקיים.
ולגבי התגובות –
חשוב כל כך לזכור שמאחורי כל טור עומדת אישה, אדם.
היה פעם טור שהכעיס אותי מאוד, כמעט כתבתי תגובה עוקצנית.. אבל הידיעה שמישהי עומדת שם מנעה ממני.
לא יהיה נכון להביא רק תגובות אוהדות, אבל ודאי נדרשת זהירות, ובמקרים כאלו פי כמה.

אני חושבת שדווקא השיתוף הכנה והרגש שעולה מהפוסטים גורם לי לחזור שוב ושוב ל׳שבי רגע׳, ואני אכן מוצאת את עצמי יושבת רגע ועוד רגע וגם אם יש פעמים שאני לא מזדהה או נמצאת באותה נקודה עם הכותבת אני לומדת להכיר מציאות חיים שונה ממני ומורכבות חיים אחרת שניתן להפיק ממנה לקחים. ותמיד אפשר להירתם מנסיון החיים של מי שפסע שם לפנינו.
אנחנו חיים בעולם עם מורכבויות וכולם עוברים דברים. יש משפט שאני מאוד אוהבת שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל – על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו!

לא יודעת אם אזהרת קריאה שכזו כל כך נחמדה, אף אחת לא רוצה שיסווגו אותה בתור לא קלה לקריאה- או שהסיפור/שיתוף חייה מתאים ליום השואה או לקבוצת תמיכה מאוד מסויימת. כן הייתי תוחמת או מבדילה באתר את הסוגה כרגש, ואולי מסמנת בתמונת הפוסט בסימון של ׳רגש בכמות גבוהה׳ כמו של הסוכר. (אשמח לעצב 😉 )
כמו שיש ספרי רגש וסיפורי שואה גם על מדף הספרים החרדי – בסופו של דבר זה עניין של בחירה.

כתבתי לך במייל ואני אכתוב שוב כאן:
אני חושבת שיש הבדל שמים וארץ בין להביא התמודדות שלא מכירים – כדי להסביר עם מה אחרות מתמודדות שנשים תדענה איך להגיב ולעזור,
לבין לעלות כאבים אישיים כדי לקבל תמיכה,
במקרה הראשון מדובר בתועלת ציבורית – אנשים בד"כ רוצים להגיב נכון, ולא תמיד הם מבינים מה באמת עומד מולם ולכן הם שמחים לשמוע ולהבין (בד"כ)
במקרה השני – מדובר רק בתועלת אישית של המפרסמת – למול העלאת כאב לנשים אחרות שחוו את זה גם והשיתוף שלה לא מקל עליהם ולא עוזר בעצם לאף אחת – רק למשתפת בעצמה.
אין שום הצדקה בעולם להכאיב לשני כי זה ממלא אותי.
כן כותבת לך, איבדתי 2 עוברים בשלב מאוחר, שכנה כאן איבדה תינוק חודש אחרי לידה ולקרוא את מה שהיא כתבה עשה לי רעעעעעעע .
לא חושבת שזה הוגן ונכון לכתוב כזה דבר, את רוצה שאני אכתוב פוסט על הכאב שלי מהתעמרות של השוויגער הנרקסיסטית שלי? הבעיות בשלום בית? החוצפה של הילדים???
אם זה שיתוף עם תובנות / מסקנות / הסברים שיעזרו לציבור – אז מעולה.
אם זה להוציא את הכאב על הציבור – אז זה ממש לא הגון ולא ראוי, שתפנה למטפלת רגשית.
אני לא כותבת מתוך זלזול בכאב חס וחלילה אלא מההבנה שזה לא בריא לאף אחד לקרוא כל היום על כאבים והתמודדויות, יש לכל אחת מספיק.

אני בעד לרשום,יש נשים שלא משתפות וזה מה שהן חווות כל יום וזה כ"כ מחזק שמישהי רושמת משהו שאת מרגישה,מי אנחנו שנמנע טוב אחת מהשניה? רק בגלל שאנחנו מפחדות קצת? המצבים ה'מפחידים' שלך זה החיים של מישהי אחרת, ועד שמישהי משתפת במשהו שכואב לה אז למה לא לשמוע ולהקשיב?