מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")

שבי ביקשה שאכתוב קצת על עצמי מעבר להפרעה,

זה ממש מוזר לי, כי ההפרעה היא חלק כל כך גדול ממני.

אז בואו נדמיין לרגע שאני בלי ההפרעה, אז—-

נעים מאוד אני אפרת שטרן, נשואה ואמא לחמישה קטנטנים.

אני אשת תוכנה, ועובדת כפרילנסרית.

בנוסף, אני כותבת, לומדת ומנסה להרים פרויקטים בקהילה.

אני אוהבת כמעט כל תחום ידע, ומתעניינת במיוחד במדעי המחשב (כמובן😊) ובנפש האדם (גם כן כמובן😊😊)

אוהבת להקשיב לאנשים, וגם אוהבת שמקשיבים לי.

אומרים לי שאני מצחיקה, אבל אני יודעת שאני עצובה.

יש לי כל מה שאני צריכה, לא רק מה שאני צריכה, אפילו משהו שאני לא רוצה.

אני צריכה אותו כמובן, ולא מוכנה לוותר עליו לרגע.

אבל אני לא יכולה להתעלם ממנו, זה בטוח.

האמת שאני די עסוקה, ואין לי זמן להיות חולה, יש לי עסק שאני מנסה להקים, ועוד כמה פרויקטים שאני מנסה להשאיר חסויים.

אבל אי אפשר לוותר על ביקור חודשי בבית מרקחת, ביקור חודשי אצל הפסיכיאטר, ושלוש (או יותר) פגישות טיפוליות בשבוע.

אז מתי יש לי זמן לפגישות עבודה? מתי יש לי זמן לבשל? לכבס? לקחת לגינה?

מה קורה בתקופה שאני מנסה תרופה חדשה? עוברת מטפלת? פוגעת בעצמי? מתנתקת?

טוב, המיומנות הדיסוציאטיבית פועלת לטובתי, תמיד היא היתה לטובתי בעצם.

כשלמדתי לנתק את עצמי מהסיטואציה, לא להרגיש את הגוף שלי, כשלמדתי לקפסל את מה שאני מרגישה כדי לתפקד היכן ואיפה שאני צריכה. אז נשארתי בחיים, שזה חשוב, תודו. וגם יש לי כרגע את הידע איך להיות פיקס ויותר, כשאני בעצם פירורי אדם.

אני שומרת על פרטיותי, ולכן שומרת על עמימות. תמיד אשאיר קלפים לעצמי.

אני לא פוחדת להצהיר – "אני היום עם תרופה חדשה, ולכן עלולה להיות עצבנית או ישנונית".

"אם אני מדברת לא לעניין תעצרו אותי", או "רגע, אני מתנתקת כמה שניות ואני כאן." זה כי אני לומדת היום גם להיות חלשה. אני עוד לא יודעת מספיק, מודה, גם כשאני מתנתקת, אני מנסה לנהל את הסיטואציה. אבל אני לומדת שזה חשוב – להצליח להיות חלשה.