מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")

לאתי
ילדים שמתמודדים עם טראומה מתמשכת בילדותם
לא מחוברים לאני שלהם
זו תמצית הטרגדיה
הם לומדים לנתק = להיות דיסוציאטיבים
כדי לשרוד, אפרת כתבה : להמשיך לחיות, במובן הכי פשוט של המילים
וזה יוצר את הפירורי אדם שאפרת כתבה,
את הפוסט טראומה
כשהם גדלים הם מתחילים לעבוד קודם כל בלהכיר את האני שלהם ולהתחבר לעצמם…

אפרת היקרה
כל כך חשוב שאת מביאה את הקול הזה, שאומר: אנחנו הרבה מאד מעבר לפוסט טראומה.
יש איזו סטיגמה כזו כאילו כתוב לנו על המצח שאנחנו מתמודדים
או שכדורים נפשיים זה דבר שכביכול רק ל"משוגעים"-
איכשהו כשאנשים חושבים על כאבי נפש חזקים הם אולי ישר חושבים על מקרים קיצוניים
של שיבוש הדעת או התפרצויות זעם בלתי נשלטות על אחרים או התנהגות פוגענית וכו.
לא. ותמשיכי לדבר את זה. המון המון מקרים לא קרובים לכך והלואי ואנשים יפנימו.
נכון שיש גם מצבים כאלה למרבה הצער, בהחלט, אבל לא בהכרח, פשוט לא-
כי אנחנו פעמים רבות השכנות, החברות, העובדות, האמהות, הגיסות, הנשים
שלא כתוב לנו דבר על המצח, אנחנו מוכשרות, רגילות, נעימות הליכות ברוב המקרים,
לא פחות חכמות. מתמודדות, כן, סובלות-כן, לפעמים מאד,
אבל לא שונות, לא השוני שהציבור ישר חושב עליו.
אלא מה-הנפש שלנו עברה ארוע/ים חריגים בעוצמה גבוהה ופוגעניים
שפגעו ויצרו פוסט טראומה, ולא באשמתנו. הקב"ה בחר בנו לעבור את השליחות הזו,
שהנפש שלנו תספוג על לא עוול בכפה פגיעה משמעותית.
כמו שברור שהחטופים או ניצולי השביעי באוקטובר לא בחרו במה שהם עברו
והם נורמלים וזקוקים לקבלה, הכלה, הערכה על המסע הלא פשוט ולחוסר שיפוטיות,
כך כולי תפילה שזה יהיה ברור לגבי אנשים ונשים שעברו פגיעה כזו או אחרת.
אני חושבת שההבנה הזו תגרום לעוד ועוד אנשים ונשים שעברו מאורעות קשים
שונים ולא פונים לעזרה בשל הבושה והסטיגמה, לעשות את הצעד הזה,
להגיד-כן, עברתי משהו קשה ואני לא אשמה בזה, ואני אעשה כל מה שאפשר
לחיות חיים ראויים ולרפא את עצמי. וזה לא בושה וחולשה-זה אומץ. זה נחישות. זה כח.
חזקי ואמצי אפרת והמשיכי לשתף.

אפרת היקרה,
את כל כך מיוחדת,
אני הייתי במצב של משבר נפשי בעקבות טראומה מורכבת שהתרחשה בגיל מבוגר
לא ידעתי כלום כלום כלום על עולם הנפש,
עד לרמה שלא הכרתי את המילה "הגנות" או "משבר נפשי"
ופסיכיאטר היה שם של בדיחות או משהו כזה.
והפחד הכי גדול היה, לא התופעות, לא הדיכאון והחרדה, אלא הפחד מאבחנה, מטיפול, ממה יגידו ומה זה אומר עליי? אני לא יודעת מי אני בכלל, כל החיים שלי עד היום היו טעות אחת גדולה.
וכל כך הרבה כאב יכל להימנע ממני אם הייתי יודעת מושגים ומכירה את העולם הזה, כמה פגישות טיפוליות "בזבזתי" על הכרת מושגים והתאוששות מהפחדים של האבחנה ומזה שאני בכלל בטיפול.
אני אמנם יצאתי מהמשבר, לא התאשפזתי והמשבר שלי לא הפך לכרוני, אבל אני יודעת שאם הייתי נמנעת מלטפל ולקחת כדורים ומתביישת ומתחבאת- המצב היה יכול להיות גם אחרת.
ויש כל כך הרבה כמוני, חיות בהסתרה ובפחד שמא מישהו ידע על משהו,
וכל טור כזה כמו שלך, נותן לי ולעוד, המון המון תיקוף וכח ותקווה שגם אני תוך כשי שיחה רגילה עם מישהי אומר "כן, בדיוק המטפלת שלי אמרה לי" או "כשהייתי במשבר".
תודה רבה אפרת היקרה!!