מחלת נפש היא מפחידה. איך אנחנו תופסים את האני שלנו – הגוף או הנפש? (חידה – ומה על פי היהדות?) רוב מוחלט של האנשים מרגישים שאני זה יותר הנפש מהגוף. אם הגוף חולה – מטפלים בו, אבל אני אותו אדם, אדם עם בעיה. אם הנפש חולה, ועוברת שינויים – מי אני עכשיו?
אז זהו, אני עדיין אני. רק המוח שלי עובר שינויים.
יש השלכות התנהגותיות, רגשיות, קוגנטיביות, אבל אני אותה אני.
אבל אם אני אדם עדין נפש ושלו, עם שליטה עצמית של ברזל – ולפתע אני מוצאת את עצמי, עצבנית וזועמת? אם אני אדם יציב ובטוח בעצמו ולפתע התקפי חרדה טורפים אותי?
(טוב, זה לא קורה ככה פתאום ביום בהיר, הלבה רוחשת בפנים לפני שפורץ משבר)
כאן השבר הגדול שלי – כשאני נפגשת בחלקים של "אני" שכן השתנו. אולי באמת אני כבר לא אני.
התיאוריה הזאת מתנפצת לי אז.
אין לי תשובה לזה.
אני כן יודעת כמה משפיעה אז הסביבה.
כמה אפשר לגדל, להרגיע.
וכמה בקלות אפשר להקטין.
איך מילים כמו: "תלכי לCBT עזבי חפירות ארכיאולוגיות של פסיכולוגים", מורידות.
וכמה – "את מרגישה שהטיפול מקדם אותך? איזה יופי, באמת חשבתי עליך השבוע. את יודעת, את מספרת שקשה לך שהזמן עובר ואין תוצאות בשטח. אני לא יודעת אם מתאים לך לשמוע הצעות, מה את אומרת?" ואם אני מביעה רצון לשמוע עצה, רק אז "שמעתי ש-CBT זו שיטה שיש לה תוצאות בטווח המידי, לא כדאי לנסות?" – זה ניסוח ארוך ודורש חשיבה ואכפתיות – אבל זה מה שאני רוצה 😊
זה אותו תוכן – אבל הגישה שונה.
זה ההבדל בין לירוק על השני כל מה שאני יודעת על מה שהוא מספר, לבין להציע לו מהידע שלי מה שנראה לי יכול לעזור.
איך הסביבה מגיבה לניתוק? לבלבול?
קורה לי הרבה שבאמצע משפט אני לא מוצאת מילים. לא קושי בשליפת מילה, אני פשוט לא מצליחה לבנות משפט הגיוני. אני לא אוהבת שמתעלמים, משלימים או קוטעים אותי ואומרים הבנתי, הלאה. אלא – ממשיכים להקשיב בשקט ומסמנים לי שמקשיבים. מן הנהון כזה בעיניים שאומר – יש לי זמן. אני מקשיבה.
בשתי הדוגמאות האלו שתי התגובות נאמרו מטוב לב.
אבל אחת מהן היא הקשבה שבה המוח עובד כמו מכונה – שומע, מעלה תגובה אוטומטית או ידע אוטומטי, ופולט.
לעומת זאת בסוג המושקע יותר המוח קולט – מבוכה, או מידע שיכול לעזור לשני. מעבד – האם יהיה לו נעים לשמוע – או איך יהיה לו נעים לשמוע, ומגיב מהמקום הזה.
(יש גם דברים שחושבים שכדאי להגיד, למרות שלצד השני לא יהיה נעים לשמוע – אבל אז צריך להשקיע הרבה יותר מחשבה באיך יהיה לו הכי נעים לשמוע.)
אני רוצה לשתף בתגובה שהייתה לי נעימה, ובול במקום, ממש. דווקא בגלל הפשטות והכנות שלה.
שיתפתי חברה טובה שלא ידעה הרבה זמן על סיפור חיי והתגובה: שתיקה. "ואוו אפרת, אני לא מאמינה שעברת את זה." (את קוראת ומקשרת? אם כן אז צל"ש 😉)
אני חושבת שלכל אדם מתאימה תגובה אחרת…
אותי לפעמים מאוד מעצבן תגובות שכתבת אותן כ'נכונות'
זה תלוי בכל כך הרבה דברים
כתבתי את דעתי,
לא נכון או לא נכון.
וסתם אני חושבת כמתמודדת, וכל אחת בהתמודדות חייה ובנושאים הרגישים שלה –
אם תגובה מעצבנת אותך וזו מערכת יחסים שחשובה לך, כדאי לשתף את הפרטנר לשיחה ולהסביר איך כן.
רק שבשביל זה את בעצמך, צריכה לדעת מה נעים לך לשמוע.
אפרת את אישיות מיוחדת במינה
הייתי קוראת לזה: מודעות ברמה גבוהה.
לימדת אותי שיעור חזק!
תבורכי משמים.
מאוד מסכימה איתך!!
תודה ששיתפת!
את כותבת באומנות ממש – ברור ומבטא…
אפרת,
את לגמרי צודקת וזה נכון כל כך.
מבינה ומזדהה.
זה רגע שבו את שונאת את כל האנשים.
אם אין לכם מה להגיד תסתמו.
או שתלכו אחורה.
זהו.
תהיי חזקה.
מחבקת אותך חזק
מה דעתך על התגובה:" מורכב, לא פשוט בכלל. את אמיצה!
אם מתאים אז להוסיף יש משהו שאפשר לעזור?"
זה יכול ממש להתאים.
אבל יש כאלו שקשה להם עם תגובות אמפטיות "מידי",
אז אם לא מגיבים לך טוב, תחשבי על משהו אחר לפעם הבאה….
לגבי משהו לעזור – רק אם את ממש בטוחה שזה יכול לעזור.
אני הגעתי למסקנה שכאשר אני מקבלת תגובות חסרות טקט בעליל . (ויש לי מללללאאא דוג' ) לרב זה כי אנשים לא מסוגלים להכיל את הכאב שלי בצורה נכונה את הקושי . אז מציעים הצעות לא קשורות או משפטים מכאיבים כי הם מרגישים שהם חייבים להוציא מעצמם יסורי מצפון שיש בעיה והם לא יודעים איך לפתור . הם פשוט לא קולטים שלפעמים מה שבאלי זה שתשתקי ותקשיבי . זה הכל ! הקשבה נקייה. אבל אין כמעט כאלה.
גם אני מרגישה את זה הרבה.