אני נפרדת מהמטפלת שלי

זהו.

חתכתי.

לא, לא רוצה להרגיש שנחתך, שנקרע עוד פרק מחיי.

רוצה שזה יישאר ספר שלם.

כזה  שכשהופכים דף זוכרים את הדף שקדם לו.

אבל איך?

אני כל כך רגילה לקרעים.

זה עבד כל כך טוב.

איפשר לי לפתוח כל יום פרק חדש, נקי.

עובד טוב

ומשאיר את הלב קרוע.

מה זה "פרידה" בשבילי?

אולי קודם צריך לשאול –

"איך הסכמתי לקשר הזה בכלל?"

"איך הסכמתי לתת שהקשר הזה יהפוך לי למשמעותי. כזה שיהיה כואב להיפרד ממנו?"

"איך הסכמתי להיכנס למרחב בו בכל פינה אורב לי המוקש הזה של להיפרדדד?"

"פרידה" במילים יפות.

"נטישה" בשפת הלב.

"בדידות ואין אונים"- בשפת הזיכרונות.

עוד לפני שתאריך "סיום הטיפול"  ריחף כמו ענן רע ומאיים,

המוקש הזה היה שם כל הזמן.

בכל פעם מחדש להיכנס לקליניקה זה לדעת שבעוד 50 דקות הנפש שלך מועפת.

ומה את רוצה ברגע הזה?

לקום ולברוח.

לא להסתכל בעיניים. לא לפגוש עיניים שרואות שעוד מעט יעצמו.

להשתתק. לא לתת למילים שיזכירו את השקט שהיה ויהיה.

"חיכית למפגש, דמיינת אותו דיברת אותו ובסוף את רוצה לברוח? למה?"

ואם כבר לברוח-

"למה את יוצאת דקה לפחות לפני סוף הפגישה?"

(אוהו, זה דקה משמעותית. זה דקה לפני שירמזו לי שהסתיים יזיזו בכיסא או רק יזיזו את העיניים למחוגים הרעים שבקיר..)

למה?

כי זה ככה.

כי זה ככה מזמן.

זה קרה מזמן כבר ש"פרידה לבבית" הפכה ל"אירוע לבבי".

זה קרה מזמן שהלב הבין שיש אירועים שהם סכנת חיים.

וצריך להיזהר. לא לחפש אירועים.

יש פרידות לבביות.

יש פרידות שמולידות געגוע, אפילו אבדן.

ויש פרידות שמטלטלות את הנפש מבפנים.

נפש שכל כך פחדה מהרגע הזה שתרגיש שוב את העזיבה הזאת,

שמפילה אותך לבור שכולו בדידות וחוסר אונים.

כן, יש נפשות שכבר לא מסכימות.

הן עובדות כל כך חזק כדי להלך על ביצים ולא להגיע לשם

עובדות בלעבוד עלינו שאנחנו לא זקוקות, לא צריכות ולא סומכות על אף מי שמראש אני מאמינה שהוא לא יספק כלום ממה שאני צריכה.

 בטח  כש-"אני לא צריכה כלום"…

וכשרציתי, האמנתי וקצת נתתי יד,

תמיד היה שם תסריט שהיד הזאת תעזב,

ותמיד הייתה שם תחושה שחבל, חבל שאת מושיטה יד. יותר כואב שעוזבים אותה מאשר שהיא שמוטה ולא מורגשת.

למה?

למה את כזאת נפש?

כזאת קטנונית ולא מבינה את מה שילדים קטנים כבר למדו ממך מזמן.

על מה זה לב שמחזיק מרחוק,

על זה שאפשר לתפוס מקום בלב  של מטפלת, גם  כשיהיה לה עוד עניין מלבדך.

ואם יש איזה חופשה מתוכננת או חג שבדרך-

את יכולה כבר לדעת כבר שתחזרו אחריו, שלא תתחילו מהתחלה, שמה שהיה פה יישאר ויחזור ולא יישמט מלב של אף אחד.

היית יכולה. אם היית קצת גדולה.

בינתיים,  את משתתקת כבר במפגש שלפני,

מרגישה שאדמתך בסכנת התקיימות ככה שלא כדאי לנסות להישען עליה.

נבהלת מכל תנועה כאילו היית זערורית. כאילו נולדת אתמול.

אולי,

אולי אצליח לגייס מתוכי חמלה והבנה.

 אם לא עלייך, אז על נפשות כמוך.

אלו  שקיבלו הרבה סטירות כשרצו להאמין שהעולם בטוח.

אלו שהאמינו בלב שקט, שכשיושיטו יד להצלה ימשכו אותם החוצה כשהן במערבולת התאבדות.

נפשות שמגיע להן להמשיך להיאבק על נשימות.

לא לתת לעצמן להיטבע שוב בלי שידעו לחפש אחריהן.

אולי מגיע לי- לנו לחגוג את הכוחות שחילצנו.

את חלקיקי האמון שגירדנו  מעצמנו,

כדי להרים יד, להישיר מבט.

 לצעוד בדרך לא זרועה,

להילחם להגיע כל פעם מחדש.

להיבהל, להתרחק ושוב לסמוך.

אולי זה הפלא, זה הבלתי יאמן?

אז למה אני מסיימת את הטיפול?

כמה פשוט ומתקבל על הדעת:

"מסיבות מנהליות שמסיימות את שלושת השנים הארוכות (או הקצרות לנפש..) שבהם יכולתי לקבל טיפול דרך המרכז שדרכו קיבלתי טיפול ממוקד טראומה"

הלוואי שככה זה יתקבל גם על הלב..

האם אני רק מצטערת על הפרידה הזאת?

לא.

כנראה שבלי הסיום המחייב הזה לא הייתי מצליחה לעשות את מה שהרגיש לי כנכון לי כרגע.

אני גם יודעת לומר לעצמי ולהרגיש שהפרידה הזאת נותנת רגע מרווח,

רגע כדי לחשוב מה אני מסוגלת, מה נתרמתי  ולדייק למה אני זקוקה.

מרווח כדי לחיות לרגע את עצמי בלי שאני צריכה בהכרח מראה שתעזור לי לראות.

הפרידה הזאת משאירה לי את הסיפור, נותנת לי לקרוא אותו.

כנראה שעד שאין "אריזה" ו"פרק סיום" הסיפור מרגיש כמו בלון בלי חוט להחזיק בו.

הפרידה הזאת, מסכמת לי את הדרך שעברתי,

משאירה אצלי את מלאי הכוחות (???)

שלא תלויות באף  במפגש או במרחב כזה או אחר.

אולי,

 הפרידה הזאת  היא כמו "לידה" מיטיבה?

 אכן קשה וקורעת

 כזאת שדורשת מישהו או משהו חיצוני שיקרע את הדבר הכמעט טבעי הזה שמרגיש "חד הוא".

רוצה להצליח לשכנע גם אתכם- חלקים צרחנים שכמותכם

על מה אתם צורחים כל כך, מבוהלים אימה?

אולי על החוסר יאמן הזה,

על ההיתלשות מהבועה הזאת-

שאמרה לכם שלנצח יישא המשיא את המושא ולא יכבד עליו..

אולי יותר חזק אתם צורחים מהלאא נודדעעעע

לא.

 לא נודע לי מה אני יעשה עם עצמי בצעד הבא,

לא ידוע לי איפה אני אפגוש את עצמי ולאיפה זה ייקח אותי.

לא מצליחה לגייס בעצמי כוחות לחשוב על חיפוש מחדש.

בעצם תעקבו, אולי תמצאו אותי במדור "דרושים".

 ככה זה יראה:

"דרושה אישה, לאכלוס נפש לשעה בשבוע בתשלום לא סמלי. עדיפות למרחב מוגן"

לא.

בינתיים, הפסקת אש. בלי תאריך. בלי יעד.

בינתיים אני יוצאת לחל"ד.

בינתיים, יש לי איתה עוד "פגישת סיום"

אני פוחדת שלא אצליח להגיע אליה. רק לברוח מהרגע הזה.

אני כל כך אוהבת לסיים יפה, עם זר ומילים יפות.

לא נראה לי שאצליח למצוא אותם

לא בא לי לסגור דלת יפה.

לא בא לי להסתכל לה בעיניים.

לא בא לי לראות אותה סוגרת אחרי את הדלת. ואולי גם את הלב.

לא מסוגלתתתת

אולי.

אולי כשאני יאמין שהסיפור ימשיך,

שגם אני וגם היא נחזיק את הספר

לא נקרע ממנו דפים,

 לא נעיף אותו מעלינו (כן? היא באמת לא שמחה להתפטר ממני? לכו תוכיחו…)

אולי כשאצליח לגייס בתוכי את החלקיקים שכבר חוו פרידות "בריאות"

אפילו "מבריאות" (תאמינו.. )

כאלו, שגם היו עם "חבלים" שהיו צריכים לקרוע בהן את הבלתי יאמן

 וכן, הן המשיכו לתפור סיפור.

אולי אז, תקראו ממני עוד, אשמע עוד את עצמי.

ואולי,

יגיע יום ואגאל מלהיות תלויה ב"בית" של מישהו אחר?

אולי יגיע יום, ויהיה לי בתוכי- בית, אמא, נחמה.

אולי.

אולי כבר קיבלתי מהכל ודייי?

ואולי. בגלות הזאת- זה אף פעם לא יספיק.