גם את עלולה ליפול לבור הזה של הכול או לא כלום?
גם לך מתחשק להרים את השמיכה עד למעלה מראש, אם דברים לא הלכו לפי התוכנית ששרטטת את,
ואולי הרגשת שהשליטה (שאף פעם לא הייתה בידייך) – התנדפה לה?
הסיפור שלי הוא על בחורה אחת, מתוקה ממש, מפנימייה בקצה הארץ. נקרא לה שירה.
אם אנחנו נוטים לשמוע על רות ודומותיה בחג השבועות, שהתקרבו ובאו לעם שלנו ללקט שיבולים ואור, אז פה – היא לא התקרבה לעם, כי היא הייתה חלק ממנו, אבל היא בהחלט טיפסה על קירות חלקים בציפורניים על מנת להגיע, ולהתקרב עוד קצת, ועוד.
הרקע הוא אמא חלשה נפשית, ואבא שמנסה להחזיק בכוח אבל מידי פעם בורח, כי הכוח הזה נגמר. היא – לוקחת תפקוד, מנסה לעזור לכל הילדים, משתדלת לעבוד ולהרוויח כסף ולתת למי שצריך, שרופה מבפנים על כל כאב של כל ילד אבל את עצמה שוכחת…
והמושגים שלה בעולם החרדי תלושים עד מנותקים.
אבל? בלב בוער רצון גדול.
אצלי? אצלי יהיה בית חם, אווירה לו, חמימות ו-תורה.
ילדים מטופחים, הרבה כסף, הרבה רוחניות.
וכמו הרבה אנשים, המון אכזבות וכאבי לב בדרך, היו המון תקוות שהתנפצו, המון פחדים שצצו בדרך, הרבה קשיים מבית.
היא באה מרוסקת, היא לא יכולה כלווווום – וזהו.
הבטתי בציורים שלה. הציור שלה היה שיר אמיתי שפרץ מנפש אומנותית ורגישה במיוחד. כל עוצמת היצירתיות פרצה מתוכה.
לעומת זאת – הכתב היה שבור, מבטא את המצוקה שחוותה.
רק הסנכרון בין כתב וציור בנה לי את האדם השלם.
הציורים היו אומנותיים ממש, היא סיפרה שציירה אותם המון זמן מעבר לסטנדרט, תיקנה ושוב תיקנה ושוב.
הפרפקציוניזם זעק מכל פינה. הפחד האיום מלהיכשל. החרדה הנוראית מלטעות ואולי מישהו ייפגע בגלל זה.
פתחתי איתה את הפחד החשוף לאט לאט.
ניסיתי להגיע איתה עמוק, מה כל כך מפחיד אם יום אחד היא לא תהיה שם בשביל כולם.
מה יקרה לאבא שלה.
מה יקרה לאחים שלה.
מה יקרה לה עצמה.
כשהמושכות לא יהיו בידיה… זה יהיה נורא.
היא הייתה אחוזה כבצבת לתפיסה הלחוצה: אבא שלי לא היה שם בשביל אמא שלי… וקרה מה שקרה.
אם היא תרפה שליטה – היא יכולה להרוג מישהו.
אם היא תעבור עבירה ולא תהיה צדיקה במאת האחוזים – אין סיכוי שהיא תקים את הבית שהיא רוצה להקים.
ציור הכוכבים מעל גלי הים תפס אותי ממש…
שמש או ירח שוקעים להם אל הים, מסמל את האמא, את החשיכה, העצב, האנשה שמגלמת את הנפש הרוטטת.
גם ציור הבית היה בתפוסה מלאה על כל הדף, מורכב מהמון פרטים, מפחד לעזוב ולהרפות. צריכה שיהיה שם הכול ממש, כל נפילה קטנה – מהדהדת לה בבום כאילו הכול נכשל.
בית בדלת פתוחה… רואים את הכול, אין תחושת הגנה.
ילד בפנים לומד, ועם חתולה… רצונות מעורבבים.
ומצד שני – נותן הרגשה של דמוי חמימות.
ולמה רק דמוי חמימות? כי הקווים שלו לא מוצקים, שמלמדים אותי שהבית יציב ונותן הגנה וחום, ומלא בטוב, אלא קווים רוטטים שמנסים לאסוף תמונה ציורית כאילו הכול טוב.
(זהו סנכרון שרק עין מקצועית יכולה לבצע!)
משאירה לכן להתרשם מהציור.
שוחחנו על הפרפקציוניזם הענק שתוקע, הכול או לא כלום – בצורה היסטרית.
ובסוף – הבנו גם את הפחד שלה שלא תהיה לה תורה בבית.
ובנימה אישית – משתפת גם אתכן ערב החג המרומם, יום הדין לרוח:
שני שותפים בעסק מצליח שקרס. האחד לא מסכים לקום בבוקר, כל יום היה מרוויח אלפים, כרגע הוא עם שמיכה מעל ראשו ו-זהו. השני, מנסה לשכנע את חברו ללא הואיל – בא נאסוף כמה שאפשר. עשרה שקלים, עשרים. משהו.
מי מהם אוהב כסף?
האם הראשון אוהב כסף? לכאורה יותר מהשני.
אבל הראשון – אומר הנמשל, לא אוהב כסף. הוא אוהב רק הרבה כסף. ואם לא – זה לא שווה.
השני אוהב כסף, כל סכום.
לאהוב תורה – זה לא לאהוב דווקא הרבה תורה.
הכי קל ליפול למקום הזה – שהתורה לא תופסת את כל מרחב הבית בלימוד, ואצל הילד הזה? בכלל מדובר רק בשורות בודדות, ורק קצת בערב,
ואצלי בכלל – כמה תפילות קטנות שאני מספיקה, וכמה אני יוצאת לגינה…
בואי לא נאהב רק הרבה תורה.
בואי נאהב תורה.
שירה הבינה. מאז היא כבר התקשרה כמה פעמים. היא עובדת על עצמה. נרגעת. נופלת וקמה. בדיוק כמו שמקבלים תורה, בדיוק כמו שאוהבים תורה.
מאחלת לך חג שמח ומואר, ושיהיה הרבה שמח והרבה אור,
(וגם כמה עוגות טובות על הדרך 😊)
שימי חדש!! רוצה לקבל מילים מיהודית רובינשטיין על הכתב שלך ללא עלות?
שלחי למייל של יהודית: [email protected]
ויהודית תשתף פה באבחון קצר על הכתב שלך!
(שימי לב – תנאי חובה: אישור פרסום לכתב)
יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.
וואו!!!
מושלם ומרגש מאוד!!!
אין כמוך!!!!!!!!!!!!!!!!!!