יש לי ב"ה 2 ילדים צפופים-
אחד בן שנה וחצי ואחת בת 7 חודשים,
אין מעוןןןןןןןן!!!!!
ואני עובדת כלללל השבוע (בלי יום חופשי- גם לא בשישי….)
יוצאת בבוקר וחוזרת באחת וחצי בצהריים—-
ובנוסף במסגרת משרתי צריכה לעבוד גם בשעות הצהריים עם הילדים ו/או בערב.
מרגישה שחוקה, עייפה, מסכנה, עצבנית, מיואשת ועוד כהנה…..
אבל מה שהכי קשה לי זה הבצורת בכיס——-
אין שקל מיותר ומה שיש גם איתו מתחשבנים-
על כל חבילת טיטולים שצריך לקנות נצבט לי הלב,
כל מטרנה מורידים משהו מהקנייה,
אין מצב לחריגות,
וכמובן לא לפינוקים / בגדים / וכו'…..
אומרים לי לכי תשתחררי, תקני, תתפנקי-
אבל כסף מנלן????
איך אפשר לשרוד כשאת חייבת לעבוד את כל השעות בשביל להביא פרנסה מספקת?
כשאת צריכה לעבוד עם הילדים כי אין מעון?
כשעל כל כפית מטרנה את חושבת פעמיים?
יקרה,
לפני הכל-חיבוק.
עברתי את זה.
חיכיתי לילדים שנים, וכשזכיתי, אחרי לידה, לא היה לי מה לאכול כפשוטו.
אכלנו אורז כל הארוחות כי זה מה שהיה.
מהלתי מטרנה ביחס של חצי.
כשנגמרה חבילת הטיטולים-השתמשתי בחיתולים של טטרה…
זה ניסיון קשה.
אבל!!!!
אם התנסית בזה- יש לך את הכוח והשכל לעמוד בזה ולצאת מזה חזקה יותר.
כל הפתרונות נמצאים בתוכך.
תשמחי את עצמך בדברים שלא עולים כסף.
תשמחי את בעלך כי השלום מביא ברכה.
תנסי לבדוק מה כן אפשר לעשות
תתפללי מהלב, במילים פשוטות, בלי לקטרג ובלי לכעוס.
תבקשי שמי שנתן אותם, השותף הראשי, יפרנס אתכם בנחת ובישוב הדעת.
וה' ברחמיו יחוס וירחם ויתן לכם שפע גדול מידו הרחבה.
לי זה עבד. היום ב"ה אנחנו במצב אחר לגמרי.
עברנו לשכירות בפריפריה ביחידה קטנטנה, מכרנו כל מה שלא חייבים בבית, עבדנו קשה (הוא בכולל הוסיף מה שאפשרי),
וכל ילד שנולד בא עם פתו בידו וב"ה היום אנחנו בטוב.
מתפללת עלייך,
וואוו,
חברות יקרות,
תודה.
אין לי מילים.
כל תגובה ותגובה באשר היא חזקה אותי לאין שיעור.
שכרכן רב מן השמיים!!!
ובנוסף-
מרגישה חייבת להבהיר מעל במה זו—-
מודה לקב"ה בלי סוףףףף על האוצרות האמיתיים שהרעיף עלי והלוואי וירעיף עוד ועוד בעז"ה,
לשניה לא באתי להתלונן, או לכפור בטובה ההיפך מרגישה אסירת תודה כלפיו.
ב"ה קיבלנו ניסיון בפן הכלכלי (לא כאן המקום לפרט- אך הבוץ התחיל שנפלנו בהשקעה שהייתה עוקץ של נוכלים…..) ובעז"ה בקרוב אבשר כאן סיפורי ניסים וישועות.
יכול להיות שזה גם השורש של הקושי הגדול שלך להתמודד עם המצב,
כי הרגשת שזה כביכול 'לא היה צריך לקרות'…
להתמודד עם צמצום כלכלי מתוך בחירה (רצון ללמוד תורה במקסימום האפשרי)
זה שונה לגמרי מלהתמודד עם קושי כלכלי שנכפה עלינו ואין בו טעם (נפילה ב'עוקץ')
אולי יעזור לך אם תעשי עם עצמך עבודה גם בקטע הזה,
לקבל את רצון ה' ולהבין שגם הסיבות הלא פוטוגניות האלו לקושי הכלכלי הם ממנו וברצונו ובאהבתו.
בעזרת ה' תראו ישועות גדולות!
יש פרויקט מטרנה של ארגון בעזרי, הם נותנים 3 חבילות מטרנה כל חודש,
זה בדרך כלל דרך הקופות השכונתיות אבל תוכלי לפנות אליהם בטלפון 025007100 ולברר מי באזור שלכם אחראי, כמו כן ניתן לברר אצלם בעדינות על תמיכות נוספות, כמו כן יש את פרויקט שלח לחמך ברחבי הארץ כל שבועיים ניתן לקבל לחם וגם על מנת להקפיא, כמו כן תוכלי לברר על אגודות וארגונים שונים שעוזרים בשמחה לפי קריטריונים ברורים את צריכה לברר איפה יש דברים שאת עומדת בקריטריונים, ככל ואת אכן עומדת אין סיבה לבושה זה מיועד בדרך כלל בשביל לעזור בשמחה ולא בשביל להשפיל אנשים חס וחלילה
חברות שמנה לב שאתן לא פוגעות!! בבקשה!
אם יש תגובה שלא מוצאת חן בעינכם- תגיבו בעדינות ככל שניתן
ואם יש אחת שכואב לה וקשה לה? לא נתמוך בה? רק נתקיף?
אמא שחוקה ויקרה
מבינה אותך מאוד מאוד
את נמצאת במצב לא פשוט גם נפשית וגם פיזית
ולפעמים הקב”ה מכניס אותנו למצב שאנחנו כרגע לא יכולים לצאת ממנו וזה נראה שאין מוצא ,ואין מה לעשות כרגע רק לשרוד את החיים .
אני מאחלת לך שהתקופה הזאת תעבור מהר בע”ה
שה’ ישלח לך שליחים טובים בדרך
ויפתח לכם מאוצרו הטוב
ובקרוב ממש את תהיי כאן מהנשים שרושמות
הייתי שם ויצאתי מזה…
סתם נקודה למחשבה – גם בפריפריה יש אנשים שקשה להם כלכלית, אולי אפילו יותר מהמרכז. מאד מציק לי לשמוע כל פעם את הרעיונות של לכו לגור בפריפריה ותהיה לכם דירה גדולה ורווחה כלכלית וכו'.
אנחנו גרים בדירה ישנה של 50 ומשהו מטר, הבנות ישנות בסלון. יש משפחות גם עם דירות קטנות מאיתנו, כך שאנחנו מרגישים עשירים לעומתם…
ההורים גרים רחוק כך שא"א לקפוץ אליהם לארוחה, בטח לא לעשות אצלם קניות…
אה, ואין לנו פינת הזול וכדו'.
אבל הקב"ה עוזר תמיד ורואים ניסים ואפשר באמת לפתוח שרשור חדש שכל אחת תשתף על הישועות שד' שולח כל פעם מחדש.
אחת הבעיות של החברה שלנו זה שלא מפעילים את השכל. אנחנו נסחפים אחר הזרם ומקבלים את כל מה שאמרו לנו בגן כתורה מסיני.
לצאת לעבוד זה לא בושה. הפוך, זו מצווה של חסד עם המשפחה והילדים. אין מצווה לסבול ולחיות בעוני למען התורה. זה שיש כמה גדולים שעשו זאת – אשריהם ואשרי חלקם. רוב האנשים לא בדרגה הזו. מי אמר לך שזה מה שה' מצפה ממך?
לכן אם זה מגיע לכזה מצב של עוני ודלות, כמובן שצריך לצאת לעבוד, אלא אם כן הבעל ממש ת"ח ויש לו פוטנציאל גדול ואז יש לשקול את הענין. אבל סתם ככה צריך לקחת אחריות על המצב.
ולכל מי שחושבת שאין לה עולם הבא אם בעלה לא לומד – זה פשוט לא נכון. אם קשה לך מותר לך להעלות את הנושא בפני בעלך או לדרוש התייעצות עם רב לגבי המשך הדרך הכלכלית.
הלוואי שזה היה עובד כך – שכל מי שיוצא לעבוד מיד יש לו פרנסה ברווח.
המשוואה היום שיש המון אברכיות שמרוויחות נהדר (כמו הייטק למשל)
ואני מכירה זוגות שעובדים שניהם – ועדיין חסר. ממש חסר. לא ברמה של קידוש על חלות, אבל חסרים משמעותיים.
אין ספק שצריך לשקול עם רב מה לעשות בכל זמן, חובה!
אבל המשוואה לא כל כך פשוטה כמו שהיא מוצגת כאן.
זה נכון, ממש לא כל מי שיוצא לעבוד נהיה בעל אמצעים, בטח לא מיד
אבל כן, יש בעיה שרואים הרבה, שנמנעים מהשתדלות בסיסית בגלל שהוא אברך ומי יגידו אם יעזוב, או מה יגידו אם הוא יתחיל לחלק עיתונים בערב…
לא כל כך ברור לי העניין של "אין מצווה לסבול ולחיות בעוני למען התורה, אלא אם כן הבעל ממש ת"ח ויש לו פוטנציאל גדול."
מה הקשר בין הפוטנציאל ללימוד התורה?
אם אפשר לומדים, ואם אי אפשר משלבים עבודה, כמובן לפי דעת תורה.
אבל הרעיון של אסור להיות בעוני אלא אם כן הבעל עם פוטנציאל- מאד מקביל לקריירה
גם בעולם בחוץ אפשר להיות סטודנט עני, זה מאד באופנה, כי בסוף תרוויח מהלימודים המון.
אבל צריך לזכור חזק—
אברך הוא לא סטודנט!!!!!
אברך טיפש עם ראש חלש שווה לאברך פצצה מבריק עם פוטנציאל בעננים
והלימוד שלו לא שווה גרם אחד פחות!
זו אולי תגובה חריפה,
אבל המסר אמור להיות חריף-
לא לומדים כי יצא לי משהו מזה, ואהיה רב גדול, וארביץ תורה לתלמידים מעריצים.
אברך אמור ללמוד כי כל רגע של לימוד בונה עולמות!!!!!
ועוד דבר-
אם כבר הקבלנו לסטודנט, למה בעולם הכללי מקובל מאד שסטודנטים, גם בעלי משפחות, חיים בפשטות על גבול העניות, אבל אצל אברך "אם זה מגיע לכזה מצב של עוני ודלות, כמובן שצריך לצאת לעבוד"????
שלא נאבד את הערכים האמיתיים שלנו!
אין מצווה לחיות בעושר. ללמוד תורה דווקא כן.
וואי נחמי
איזה עוצמות!
כמה נכון!!!
גם לי צרם כ"כ והתקשתי לבטא …..
חיזקת!
תוארו פה מקרים של עוני הרבה הרבה יותר גדול ממה שמקובל אצל סטודנטים.
כשסטודנטית חילונית אומרת שהיא חיה ברמת חיים נמוכה היא מתכוונת שהיא בוחרת את הפירות היותר זולים בסופר ולא הולכת (או הולכת פחות) לבתי קפה.
חוסר יכולת לקנות לחמניה או מטרנה לילדים זה ממש לא משהו שמקובל אצל סטודנטים בציבור הכללי.
אני לא חושבת שאברכים צריכים לאמץ את הסטנדרטים של סטודנטים חילונים – אדרבא, זו מעלה גדולה שמוכנים להתאמץ למען התורה יותר ממה שאחרים מוכנים להתאמץ למען לימודי חול. אבל אם מישהי מתארת מצב כלכלי קשה מאוד, אין מה להגיד לה שגם סטודנטים מצטמצמים בשביל לימודים – זה צמצום ברמה אחרת לגמרי.
רק לדייק – זו מעלה שלומדי תורה מוכנים להשקיע יותר מלומדי חול, אבל כמובן שההשקעה בלימוד התורה צריכה להיות באופן שמחובר למציאות וליכולות בשטח
אותי חינכו ש"אם ה' רוצה להעשיר אברך, הוא יודע את הכתובת שלו בכולל"
ורואים ניסים!!! מנסיון אישי!
גם אני מאלה שלא יודעות מה הטעם של ארטיק חלבי יקר או גלידה קנויה וכו' וקונה בגדים רק בסוף סוף עונה, ובכל 19 לחודש לא יודעת איך נשלם לחיידר את ההו"ק ב20 לחודש.. אבל ה' שולח! תמיד!!
נותן לנו חיים, ילדים, נשימה, אוכל (מינמלי, אבל לא מתנו ברעב..) אנחנו משתדלים לעשות לו נחת, ומשתלם לו להשאיר אותנו צמודים צמודים אליו בתפילות ובידיעה שרק הוא זן ומפרנס לכל!!
חמי, ביום שחמותי קיבלה תקן, בכה!! כי עד עכשיו הרגיש את הקב"ה קרוב אליו בכל צעד ויום, ועכשיו- אולי חלילה נרגיש שהחינוך העצמאי הוא זה שמפרנס???
ריגשת!
מחזק מאד לקרוא על אנשים בדור שלנו שחיים בכאלו דרגות של ביטחון.
את מכניסה לנו 'מושגים'…
כמה הבדלים דקים
מרבית הסטודנטים אינם בעלי משפחה וקל וחומר לא ילדים.
ובנוסף מישהי שדברתי איתה אמרה לי אצלינו בשנים הראשונות חיים בצמצום אבל בידיעה שהעתיד יהיה שונה. זה הרבה יותר קל כי זו תקופה חולפת.
אצלכם כל שנה וכל ילד רק ירעו את היכולות ולכן מראש היכולת להצטמצם (נפשית) פחותה.
את מעלה פה נושא מאוד מאוד רגיש.
מה אפשר לעשות שבציבור הליטאי לצאת לעבוד זו בושה. כן זו עובדה.
אני לא מייעצת כרגע מה לעשות או לא לעשות וברור שצריך לשאול רב אבל כשהגענו למצב ששאלנו רב וצריך לצאת לעבוד אפילו רק בשעות הערב ובכולל שואלים את בעלי לאיזה כולל הוא עבר כי הוא כבר לא מגיע בערב זה פשוט לא נעים.
שלא לדבר עלי. נכון שיגידו זה הדבר הכי טוב והכי נכון אין לכם עכשיו כסף והבעל יוצא לעבוד בשעות הערב אז תיהי שמחה. אבל בפועל זה לא משמח זה עצוב ומביך. עצוב שכל החיים את רוצה בעל אברך ובסוף פשוט אין כסף במובן הכי הכי פשוט של המילה.
ולפעמים אני גם חושבת למה למה זה כ"כ לא נעים ממה אני מתביישת?
אולי אם הגישה הייתה טיפ טיפה משתנה בציבור והיה יותר מקום והבנה גם למשפחות שהבעל עובד היה יותר קל להרבה נשים.
א יקרה,
כתבת: ״אין מצווה לסבול ולחיות בעוני למען התורה״, מי אמר לך?
דווקא אני שמעתי שכתוב במסכת אבות: ״כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה… וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשרייך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא״.
זאת מצווה גדולה מאוד, ולא כל מי שלא רוצה שבעלה ייצא לעבוד בשום אופן לוקה בחוסר שכל, הפוך, היא יודעת אולי במה שווה להשקיע.
אני לא טיפשה, וברור לי שיש מצבים שאין ברירה, אבל ברור שמי שחי ככה משמח את הקב״ה מאוד מאוד!!
ועניין הפוטנציאל לא קשור בכלל, וכמו שנחמי כתבה, התורה שווה אותו דבר בין אם לומד אותה אברך מוכשר שיהיה גדול הדור ובין אם אברך ״פשוט״ (אין דבר כזה בעייני), כולם יקרים לפני ה׳, והקב״ה מודד השקעה ולא תוצאה.
מי שמך להחליט מי חשוב לפני ה׳ ושווה לאשתו להשקיע בתורה שלו ומי לא?
סליחה אם התגובה קצת חריפה…
נגעת לי בנקודה רגישה.
אני רק רוצה להבהיר תורה של בעל לא שווה רק אם הוא יוצא גדול הדור זה לא קשור ולא משנה.
כל תורה ומכל אדם שווה בלי קשר למה הוא ייצא
וגם כתוב”הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה”
זה לא כ"כ פשוט.
חוץ מהמעלה העצומה של לימוד התורה, הכולל הוא סוג של "תיבת נח".
בעולם שלנו בכלל לא פשוט לצאת לשוק העבודה, זה אומר לצאת למבול כפשוטו, ולא נדיר לראות יהודי שיצא לעבוד והרוחניות שלו נפגעה בצורה משמעותית.
למה אישה יכולה לצאת למבול וגבר לא?
ואיך את מודדת רוחניות של בנאדם אחר? אולי רק חיצונית דברים השתנו (לא בהלכה) ובפנימיות הוא הרבה יותר מחובר?
כי גבר קיבל יצר הרע שעליו נאמר שרק התורה היא הרפואה עבורו, האישה לא.
כל הגברים שמפחדים מהמבול בחוץ – יכולים ללכת ולהיות רעבעס בחיידר, שוחטים, מוהלים או משגיחי כשרות.
רק מה? לא מספיק מכובד?
אז זה כבר לא נושא של שמירה מהמבול, אלא נושא של כבוד.
אנחנו לא עושים מה שנוח לנו, אלא מה שנדרש מאיתנו!
יהודי בצמתים כאלו בחיים הולך לשאול רב. ואם רב פסק שהגבר צריך לצאת ולעבוד, כי זה החיוב הבסיסי שלו והאישה לא מסוגלת – הוא צריך לעשות את זה גם אם זה לא נוח, וגם אם זה לא מקובל, וגם אם בכולל שלו ירכלו עליו.
נתפסת לדוגמא שלך-את יודעת איזה סוג אוכלוסיה יש בשוחטים ומשגיחי כשרות???
שווה להיצמד לעובדות.
כשחז"ל אמרו את זה כמעט כל הגברים עבדו, ולא הנשים
מדובר על גבר שקובע עיתים לתורה
אני גדלתי בעניות רבה.
ובשמחה עצומה.
אמא שלי שתח' תמיד חינכה אותנו בגאוה "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"
האבא לא היה אברך, אבל היתה מסירות גדולה ותחושה של זכיה אמיתית בחיי תורה.
גיהצנו לאנשים, מכרנו עוגות, אמא בישלה בישיבה ולפי הכסף שנכנס בכל שבוע קנינו אוכל.
עד היום נשאר לי טעם מתוק בפה מהתקופה הנפלאה הזו.
וחשוב לי שגם הילדים שלי ירגישו מדי פעם את ההבנה להצטמצם ולא לפזר.
היום גם אין לנו מספיק בהכנסה אבל ברוך ד' קונים כל מה שצריך וגם פינוקים.
ממילא אין מספיק אז מה זה משנה אם חסר 5000 או 5500?
אני רוצה לתת לך כמה עצות טובות מנסיון
ד' לא רוצה שתהיי עצובה ורעבה.
אם תאמיני בזה באמת בעזרת ד' תצאי מהמצב.
לפעמים עדיף להוריד שעות בעבודה כשכירה ולהוסיף משהו עצמאי מסודר.
תחשבי אולי לפי הביקוש באזורכם.
בעבודה עצמאית השכר יכול להרקיע שחקים וזו השתדלות נכונה הרבה פעמים
אבל כמובן שאי אפשר לוותר על המעלה של המשכורת שנכנסת מסודר כל חודש.
תתיעצי עם אנשים. זו לא בושה להעזר!
יש מטעם קופות הצדקה יעוץ כלכלי- שוה לבדוק.
כמובן שכפי שכולם אמרו לך, את צריכה לשתף את בעלך.
שום רווח לא יצא לך מלחיות כאלו חיים. בסוף זה עולה ביוקר, טיפולים רגשיים, בעיות בלי סוף.
צריך להבין שכסף שצריך להוציא מוציאים.
אם לא תוציאי את זה עכשיו ברוגע ובשמחה
אחר כך את עלולה לשלם בכפל כפליים על כל הבעיות המצטברות.
תוכלי לקנות בגדים ביד שניה. זה נהדר! ויותר שווה מכל חנות.
אולי לבדוק עם מישהי שיכולה להעביר לך שקיות עם הבגדים המיותרים להם.
גם משחקים אפשר להשיג ביד שניה.
אוכל- אפשר לברר על חלוקות.
יש אפשרות לקבל אוכל מצהרונים וכו'.
והעיקר תתפללי, תהיי יוזמתית, תרצי לעזור למשפחה מתוך אמונה שד' רוצה שתהיי מאושרת.
זה דור השפע ואין סיבה להיות רעבים.
במקרים שצריך- אפשר להעזר בקופות צדקה,
אם מאוד רוצים אפשר לחשוב על מגורים בפריפריה. יש מקומות שנשים שם כמעט לא עובדות וכולם נתמכים ע"י קופות הצדקה.
אבל שימי לב שאין תחליף למוסדות של המרכז ברוב הפעמים. וכשמשתקעים, קשה לעבור שוב דירה…
ותזכרי שגלגל חוזר בעולם, לפעמים אנחנו מהמקבלים וד' יעזור שנהיה רק מהנותנים.
ולפעמים צריך לקבל כדי לעבור לצד של הנותן.
בתפילה לסיעתא דשמיא.
אני באה ממשפחה ברוכה, גרנו בדירה פיצית
וכמובן בדוחק כלכלי.
וחלק מהמשפחה יצאו בסדר עם זה, שמחים וטובים,
וחלק ממורמרים ומתוסכלים.
כל ילד והנפש שלו, הרגישות והיכולות.
מותר להעיז לבקש עזרה מההורים?
הם הראשונים שישמחו לעזור,
גם אם לא הרבה , אפילו ברמת האוכל…
היא כתבה שהם נפלו בעוקץ של נוכלים ,
לא בטוח שההורים יודעים על המצב או יודעים וכועסים….