יש לי ב"ה 2 ילדים צפופים-
אחד בן שנה וחצי ואחת בת 7 חודשים,
אין מעוןןןןןןןן!!!!!
ואני עובדת כלללל השבוע (בלי יום חופשי- גם לא בשישי….)
יוצאת בבוקר וחוזרת באחת וחצי בצהריים—-
ובנוסף במסגרת משרתי צריכה לעבוד גם בשעות הצהריים עם הילדים ו/או בערב.
מרגישה שחוקה, עייפה, מסכנה, עצבנית, מיואשת ועוד כהנה…..
אבל מה שהכי קשה לי זה הבצורת בכיס——-
אין שקל מיותר ומה שיש גם איתו מתחשבנים-
על כל חבילת טיטולים שצריך לקנות נצבט לי הלב,
כל מטרנה מורידים משהו מהקנייה,
אין מצב לחריגות,
וכמובן לא לפינוקים / בגדים / וכו'…..
אומרים לי לכי תשתחררי, תקני, תתפנקי-
אבל כסף מנלן????
איך אפשר לשרוד כשאת חייבת לעבוד את כל השעות בשביל להביא פרנסה מספקת?
כשאת צריכה לעבוד עם הילדים כי אין מעון?
כשעל כל כפית מטרנה את חושבת פעמיים?
הי אהובה!
בתור אמא לילדים שהם צפופים ב"ה
צר לי לשמוע זה באמת לא קל לחיות כך!
חייבת לספר לך שגם אני הייתי כך באותו מצב בערך!
ומה שעשיתי, לא המשכתי את עבודתי במשרד מאחר ולא השתלמה לי המשכורת אל מול תשלום של מעונות ל2 קטנטנים….
פתחתי בבית משפחתון כששני הילדים היו איתי. נכון, מדובר בעבודה לא קלה שגם לא מתאימה לכל אחת. אבל היה יותר רווח בכיס.
כך הם נשארו איתי בבית עד שהגיעו לגיל של הגן.
תמיד הייתי עם שניים צפופים והפתרן הזה עזר לי ממש.
כל הכבוד לך
מיואשת חמודה.
קראתי את מה שכתבת בכאב לב, וגם את כל מה שכתבו אחרייך (השקעתי…)
העלית לי זכרונות רבים מתקופת הקורונה. מהמינוסים האגדיים ששקענו אליהם כשהכל ממשיך לרדת וההכנסות עצרו ולא היה רמז לסוף. חשבנו שככה החיים יראו לנצח.
זוכרת את עצמי מכינה שבתות מבצל, אורז וקופסת שימורים של טונה.
זוכרת אותנו ישנים עם מעילים כדי לחסוך בחשמל.
עוטפת את התינוק בשמיכות עד שיתייבש הבגד היחיד! שהיה לי עבורו (גם ככה לא נפגשנו והחנויות היו סגורות…)
מחשבת חבילות של טיטולים (כמות בחבילה מול גודל ויכולת ספיגה כפול שעות שימוש במחילה מכבודכן…בחבילות שסופגות יותר יש פחות טיטולים 🙂 )
נשרפת מבושה מחמותי שדיברה עלינו שאנחנו זוציים אגואיסטים שלא רואים את המאמץ של ההורים ולא מביאים דברים לשבת (פינינו, ערכנו, בנינו סוכה, ניקינו לפסח וכל מה שלא הוציא כסף)
נבוכה מאבא שלי שסנט בי שאני נותנת לבעלי התלמיד חכם ללכת עם כובע במצב כזה… (בידידות ולבביות…)
בוכה בהיסטריה לשוטרת שנתנה לי קנס אכזרי של 500 ש"ח (מסכה על סנטר, לבד בפארק, לא ויתרה לי)
מרגישה את הייאוש הזה חונק, את הקנאה והשנאה שאכלה בי בכל פה מול חברות שזו 'התקופה היפה בחייהן' החל"ת+השחור שסידרו להן תקציב נאה והן היו מתקשרות לבקש מתכונים לדברים שלא ידעתי איפה הם בסופר…
מדביקה את המשקפיים בסלוטייפ בפעם המאה כי גם ההשתתפות העצמית הזעירה לא הגיונית לנו…
נזכרת כעת ואומרת לעצמי – זכרונות.
החיים זזים, אנשים זזים, הכסף זז.
יבוא יום והמציאות תשתנה בעז"ה, זה זמני, כל ילד וכיכרו בידו, פרנסה בידי שמיים.
לא שהיום אנחנו גבירי הארץ… אבל לא נחנקים, חיים.
לנשום עמוק, לעשות באמונה ולדעת שגלגל סובב.
אין ערך בלהיחנק, מי שזה חונק לו – צריך שינוי.
ושינוי יכול להיות בכל כך המון דרכים – החל מלקחת כסף (אין מצוה להיות דל גאה), לשנות תבנית חיים, להוסיף עבודה את/הוא או לעשות שינוי תודעתי בתוכנו. גם להגיד לעצמינו אלף פעמים ביום – זה לא יהיה ככה תמיד, זה לא יגמור אותי, אנשים מסתדרים, לאלוקים יש שפע בלתי נתפס והוא יישלח לנו – זה שינוי, זה מחלחל!
משתפת אותך מהיום. כשאנחנו מכינים שבת גם עם מושטים 🙂
הילדים שלי מתאמצים להצליח במבצע עבור קשקוש בשקל ולא עבור בובה אמריקאית או אופניים – והם בהחלט ילדים מאושרים וטובים. (והם בהחלט לא בני שנתיים…)
אנחנו מתענגים על פטפטת במרפסת על כוס ברד וופלה ומרגישים על גג העולם.
כי הסתפקות במועט זה ערך בפני עצמו ולא נגזרת של היעדר כסף.
ואני שואלת את עצמי מדוע כשלא יכולתי לקנות זה כל כך גמר אותי וכשאני יכולה ובוחרת במודע להימנע – אני מרגישה נאורה ומאוזנת? כי כשאני מרגישה שאני בחרתי את הסיטואציה – הכל נראה אחרת, ובמדרגה נוספת – אלוקים בחר עבורי כדי לעשות כאן עבודה מול עצמי. כי ככה טוב לי.
כן חושבת שבעל חייב להיות שותף בהרגשה,
כן חושבת שלא תמיד צריך מהפכים אימתניים כדי להרגיש את הרווחה,
כן חושבת שלעשות השוואות עם כל העולם ובעיקר עם אשתו – זו רעה חולה (אבל נופלת בזה בעצמי כל הזמן) וזה שורש כל הקשיים…
ובעיקר – יש כל כך הרבה נשים שלא נחנקות על כסף שמרגישות כמוך!
קשה עם הילדים, מתיש, מריבות, בעיות חינוכיות, לימודיות, תינוק מייגע שבוכה המון, הריון קשה, כינים-כביסות-כלים-גרביים-מצעים-גיהוצים-רצפה-בישולים-עבודה ועייפות ענקית שפשוט גורמת לנו לשאול את עצמינו מה הטעם ומה יהיה. וכשעייפים ומותשים כל טיפת מטרנה מדוללת חונקת אותנו.
יש טעם, לפעמים צריך להיזכר, אבל בד"כ זה מתוק, פיקנטי ועסיסי.
בבקשה, תתאמצי לחפש את הטעם, זה משנה הכל.
את מדהימה!!!
וכל כך צודקת.
וואו רות
העלית לי דמעות
זו התגובה הכי שווה שקראתי
תודה
אני בוכה לקרא את זה
אבל שאלה
אני חושבת שזה הרבה גם בושה לבקש
הרי גם אם לסביבה אין כסף. עןד בגד לתינוק מסתבר שיש
לספר לשויגער את המציאות וכאלה
את פשוט מהממת, את מביאה נקודת מבט אופטימית מעוררת קנאה.
אני בטוחה שעם כזאת הסתכלות החיים תמיד יפים.
אני קוראת אותך ואני בוכה… נגעת לי עמוק ללב
ודווקא לכן אני חייבת לשאול?
למה הוספתם לעצמכם התמודדות מול ההורים\חמות?
למה אי אפשר להגיד להם אנחנו במצב דחוק עכשיו ולכן אנחנו עוזרים במה שלא עולה כסף… ולאבא: גם אני הייתי מאוד רוצה לקנות לבעלי כובע חדש..אבל בעז"ה כשירווח…
סהכ הם יכולים לראות בעצמם שאת לא עובדת
ואולי אפילו היו יכולים לעזור קצת אפילו בתמיכה רגשית במקום להכביד עליכם…
כנראה שמי שלא חווה את זה לא יבין,
אצלינו ההורים של בעלי כעסו עלינו שלא הסכמנו לצאת איתם לנופש , אנחנו היינו צריכים לשלם רק אלף ומשהו על החלק שלנו ולהם זה היה מוריד מהמחיר כי זה קבוצה יותר גדולה…
אמא שלי כעסה עלי מאוד שהגעתי לארוסין של אחי עם בגד לא הכי אלגנטי, כי לא היה לי כסף להתחדש, היא כעסה שבעלי לא דואג לי (האמת היא נפגעה ממישהי שהעירה לה שאני נראת מוזנח..) אבל לחתונה היא הביאה לי כסף ובקשה שאקנה לי בגד (היה לזה כבר טעם לפגם, כי זה כבר הרגיש לי שזה לא בא מאכפתיות למצב שלי אלא כדי שאני לא אבייש אותה)
פשוט מדהימה!
איזה סיפור, את לא יוצאת לי מהלב…
מתחשק לי לרוץ לקנות לחמניה ושוקולד ולהניח לך ליד הדלת…
אבל אני לא מכירה אותך
וזה לא רק הלחמניה והשוקולד
ובכל זאת שואלת אותך… מה היה יכול לעזור לך עכשיו?
האם תהליך ליווי כלכלי? רגשי? אנונימי?
כי אני מאמינה שאת יכולה לצאת מזה…
רק צריך למצוא את הדרך
ואשמח להיות לצדך בדרך הזו…
אולי שבי תוכל לקשר בינינו באופן אנונימי?
תודה!
עושה הרגשה טובה ומחממת את הלב
אני חושבת על זה…
לפותחת השרשור
מאז שקראתי כאן מה שכתבת אני חושבת עליך כל הזמן
תדעי שלפחות יש לך זכויות שמהיום אני אדע יותר להתחשב (ולא שאנחנו מליונרים… ממש לא)
שתבשרי בעז"ה בשורות טובות
אני לא מבינה למה אם הבעל יעבוד יהיה יותר כסף.
זה בכלל לא משוואה בעל לומד= אין כסף.
ישנם הרבה כאלו שיצאו לעבוד, לא הצליחו למצוא עבודה מספקת, ואת הגרושים שקיבלו בזבזו על סיגריות בגלל המתח…
כל כך צודקת!!!!
עונה לזו של הקורונה
ה' נותן לנו התמודדויות לגדול ואם אין הולכים להורים כי הם שמחים
ואם נראה לך שאני מטיפה אצלי זה היה עבודת המידות
אנשים לא מבינים את זה וגם בעלי לא הבין
לקבל זה דבר קשה (היום גדלתי)
אבל יש אנשים שה' נתן להם את הזכות לחיות אם יתנו ולך אם תדעי לקבל
הייתי עושה לעצמי שטיפת מח שאני עושה את החסד בזה שמבקשת \ מקבלת זה לילדים שלי אני לא מבקשת ומקבלת לעצמי הילדים לא יכולים לחיות כך בדיוק כמה שאני לא
והיום אני כבר לא צריכה לדבר עם עצמי
להאמין בה' להתפלל לא לקבל ממתנת בשר ודם ולעשות את מה שה' מבקש לתת לשני את ההרגשה הטובה ולהודות
כמה שכשקבלתי פעם מתנה מבעלי ופחות התלהבתי הודתי על המחשבה
הרי הוא לא הלך וקנה מה שראה הוא הלך ודאי לכמה חנויות ניסה לחשוב מה אני אוהת ואז קנה
זה לא היה לטעמי אחרי שבוע אמרתי לו שזה פחות לטעמי ואולי שיקנה לבד כשה ידע את טעמי היום הוא יכול לקנות בלעדי כי הוא יודע את הסגנון וסך הכל אם בדיוק הפעם לא היה בדיוק נצא ונחליף יציאה נחמדה.(וזה אחרי שלמדתי מה זה בנאדם שלא נותן שישמחו אותו
לדעתי זה קצט אגוצנטרי לא לתת לבנאדם לשמח אותך יש מי שחולק ומותר)
לא יודעת אם התכוונת אלי…
אבל אם כן אז אני עונה לך:
עובדת על עצמי חזק להיות הורה שאפשר לגשת אליו ולבקש עזרה. זה דבר ענק.
לצערינו לא כל ההורים יכולים לשמוע קושי או להשתתף בלי להעביר ביקורת הרסנית ושיפוטית, לא משנה אם הם יכולים לעזור או לא.
תודי על הזכות לגדול במקום שמאפשר את זה.
חמודה ההורים שלי נסו לשנות אותנו ולא הקשבתי למה?
כי אצלי הכסף זה העבודה של בעלי וההורים שלי עם כל הכבוד לא אמורים להערב
רוצים לעזור? להתערב לא נקרא לעזור
זה יפה לראות -יש נשים שמתאים להם לחיות הצמצום ממש רחוק מההורים העיקר שהבעל ילמד, יש נשים מתאים להם לעבוד ממש קשה העיקר שהבעל ילמד ויש נשים שלא מסוגלות לחיות הצמצום מטורף ולא לעבוד קשה ולכן הבעל שלהם יוצא לעבוד-כולם צדיקות וכולם ראויות להערכה, אין רק דרך אחת נכונה כל אחת מה שמתאים לה
המצב בעולם השתנה זו מציאות שצריך לקבל אותה ההורים שלנו הסתדרו עם 2000 ש"ח הכנסה בחודש והיום גם 15000 ש"ח לא יספיק … ההוצאות גדלות ורובם בעצם מותרות …
אבל עם חשבון נכון אפשר להשיג את הכל רק שימו לב שאנחנו מוותרים על דברים בשביל משהו אחר
אני לא רוצה לתת דוגמאות כי כל אחת והרמה שלה
אבל לצאת לנופש אפילו פעם בשנתיים יכול לבוא על חשבון דברים אחרים ואפילו שכירות במקום מסוים או קניית בית / רכב או אפילו בגדים ברמה מסוימת
אז תשבו ותחשבו רגע מה בא על חשבון מה ולמה את לא יכולה לקנות שוקולד וכו
כי בחרת במקום לקנות משהו אחר או לעשות משהו אחר…
לגבי בעל אברך אם אתן מסתכלות ע"כ שחסר כסף – אז מי אמר שאם יעבוד יהיה יותר??
לכל אדם נקצב מה יקבל בפועל וגם אם ההכנסה גבוהה יש הוצאות לא רצויות …
אין מה להלחם מול גזירת הקבה
הדור שלנו חלש אבל תדעו שהכל תלוי בראש שלנו ואם אנחנו בוחרות להתמסכן זה בא על הרבה דברים אחרים יצירתיים שאתן יכולות לעשות מתוך שמחה גם בלי כסף?
ואם בעל אברך פחות עוזר לדעתכן – אז אני אאיר את עיניכם משיחות שניהלתי עם בנות לא משלנו אין להם יותר עזרה הרבה בעלים יוצאים בערב לשחק כדורגל או לתחביבים שונים או באים גמורים מהעבודה והולכים לשון או בוהים במסך…
והם לא כמונו מקבלים שכר על כך ששלחנו ללמוד ולא משנה מה עשה בפועל????
ואם את צריכה יותר עזרה תדברי על זה בצורה ברורה עם בעלך -ותמצאו יחד את הפתרון לכל מה שאת צריכה
בהצלחה…
ההורים שלנו קבלו קצבאות ילדים גדולות מאד, וגם לחם לא עלה 10 שח…ובלי לדבר על מחירי הדיור, לא משנה איפה
(אמנם השכר מינימום היה נמוך בהרבה, אבל גם המע"מ )
כך שגם בלי מותרות (או כמעט בלי) המחיה הבסיסית יקרה מאד
לא הבנתי, כמה מרוויחות 15,000 לחודש? ויוצאות לנופש פעם בשנתיים???
אני רואת חשבון – וההכנסות לא מגיעות לשם!
רק שכירות עולה היום כמו משכנתא+++
חשמל מים, החיידר והמעון
לא נשאר כלום לא לאוכל ולא למותרות
לא התכוונתי למספרים עצמם ובכוונה הקצנתי מה שרציתי לאמר שזה המציאות היום וצריך לקבל אותה ולא להתמסכן כי כך לא יצא לנו כלום אם נשכיל לקבל את המציאות כמו שהיא ולשמוח במה שיש אז נצליח למצוא המון פתרונות יצירתיים
וסליחה שאני אומרת את זה אבל היום לקבל 2000 ש"ח בחודש זה הזוי ולא ריאלי כי אי אפשר לקנות אם זה אוכל לחודש ולשלם שכירות וכו..
אבל אותה גברת בחרה למשל לא לעבוד כקופאית בסופר או מוכרת בחנות במשמרות שזה עבודות זמינות
או אפלו עובדת נקיון מרוויחה מינימום 50 ש"ח לשעה ויכולה לעבוד גם 6 שעות ביום ולהרוויח את ה6000 ש"ח אבל היא בחרה לא לעשות את זה מהסיבות שלה …
וזה גם יכול להיות מסיבה של בושה או איכות חיים או כל דבר אחר וזה בא על חשבון לא כי היא מסכנה כי זה מה שהיא בחרה במקום
וברוך השם הוא שולח שליחים טובים למי שמאמין
כי בשמחה תצאו- ע"י שמחה יוצאים מכל הצרות
זה שבאתי לאמר
צר לי,
לא הצלחתי להבין מה רצית לאמר