אמא שחוקה בלי אגורה

האח לא ידע מה המצב בבית של ההורים?
בושה

גם לי היה אח כזה, יש כאלו
וברור לי שהוא ידע מה המצב, אבל היה לו ברור שתפקיד ההורים הוא לתת.
אני הייתי רווקה עובדת שהעבירה את משכורתה להורים, והוא התחתן בדיוק אז, את תכשיטי כלתו קנו מחשבון הבנק שלי, והוא לא הפסיק לבקש דברים שהיה ברור שלא חייבים לקנות, כולל תזמורת מהשורה הראשונה ומותגים לחליפה והכובע…
יצאתי מהדעת אבל לא העזתי לפתוח את הפה.
הקש ששבר אותי היה אחרי החתונה, כשההורים של גיסתי לא היו מסוגלים לשלם על הצלם והטילו את זה עליהם, והם כמובן – פנו להורי, כמה ברור מעליו…
וההורים נתנו, ברור, ממני…
מה היה בסוף? כלום, הוא פשוט התבגר, התחיל לכלכל את עצמו וגילה שזה לא כזה קל. עדין הוא קונה יותר מותגים ממני אבל זה כבר מאוזן יותר, ובלי דרישות מהסביבה…

מסכימה עם כל מילה שלך, גם אני חייתי בצמצום ועבדתי במשרה מלאה (9 שעות) כולל שעות נוספות בלילות…
הרגשתי כבר שחוקה מהחיים…
הצעתי לבעלי שיחפש משהו נוסף מהצד והוא ממש לא הסכים (בעלי מגיע ממשפחה שמאוד חשוב לה שכולם יהיו אברכים ולא יעשו מהצד עוד שום דבר נוסף ובכלל אם יעזבו את הכולל … חמותי לא תסלח על כך)
עד שפשוט פניתי אני בעצמי לרב שבעלי מתייעץ איתו והוא ממש חייב אותו לעשות עוד משהו מהצד כדי להקל על המצב.
חבל מאוד שמלמדים בסמינרים את ההשקפה השגויה הזאת
אישה לא יכולה לקחת את הכל על עצמה
הנפש קורסת וחבל
זאת לא דרך התורה ובכתובה לא נכתב סתם שזה תפקידו של הבעל

הלוואי ודברים ישתנו בעתיד

מרגישה צורך להגיב למה שכתבת לגבי ההשפעה של המורות בסמינרים.
גם אני מגיעה ממשפחה חשובה וכן בעלי ממשפחת אברכים מכובדת.
התחתנתי כבחורת סמינר טובה שחונכה שבעלי יהיה אך ורק אברך וכל אופציה אחרת זה כשלון.
ב"ה ילדתי מיד אחרי החתונה עוד טרם סיימתי את המסלול, כשהתחלתי לעבוד כבר הייתי עם 2. וכן הלאה ברוך ה' בורכתי בילדים חמודים ומתוקים.
כך מצאתי את עצמי בלופ של עבודה של 8-9 שעות, הריונות לא קלים, בית מבורך בילדים, נקיונות, בישולים, כביסה וכן על זה הדרך. אין צורך להסביר, בטוחה שכולן כאן מבינות איך היה נראה היום יום שלי.
יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע חודש אחרי חודש של מרתון שלא נפסק.
התפרנסתי טוב, לא חייתי בדוחק, אפילו היה לי עזרה עם נקיון. אבל הרגשתי שלא היו לי חיים. הרשגתי שאני בשרידה יומיומית, רק מנסה להחזיק את הראש מעל המים.
אני עצמאית, אז אין אפילו חופשות לידה. פשוט לא נשמתי. לא יכולתי להנות מהילדים שלי, בבוקר איכשהו קרעתי את עצמי מהמיטה, לא היה לי טיפת חשק להתחיל את היום, בצהריים ישבתי לידם טרוטת עיניים ורק רציתי שילכו לישון. לא היה לי כח לחיים…
בהריון של הילד השביעי שלי פתאום שמתי לב שאני בכלל לא מתרגשת מללדת עוד ילד, המחשבה שכל הזמן עברה לי בראש היא "אין לי כח". והחלטתי שצריך לשים לזה סטופ. לא בשביל זה הגעתי לעולם. יש לי ילדים והתפקיד שלי הוא לגדל אותם בשמחה ולא על הדרך.
החיים שאני חיה הם מעבר לכוחות שהקב"ה נתן לי. אולי יש כאלה שיכולות לעבוד כך, אבל אצלי זה גובה מחיר גבוה מידי.
והחלטנו יחד בעלי ואני שהוא יצא לעבוד ויתחלק איתי בעול.
זה היה מאוד קשה בשבילי, הרגשתי שאני "מקלקלת" את בעלי כי אני חלשה מידי.
לבעלי לעומת זאת לא היה צל של ספק שזה מה שהוא צריך לעשות, למרות שהוא נהנה מאוד בכולל. אבל הוא חזר ואמר שזה המחויבות שלו. והיה שלם עם זה לחלוטין.
אני הייתי אכולה מבפנים, כל הזמן שמעתי בראש את כל שיעורי "בית של תורה" ששמעתי בסמינר, והרגשתי כשלון חרוץ.
המשפחות שלנו גם היו צריכות "להשלים" עם הצעד, וזה לא היה קל.
אבל! היום כ- 5 שנים אחרי הצעד הזה אני מרגישה שהוא היה נכון. בעלי עובד ומפרנס ואני עובדת חצי ממה שעבדתי, מגיעה הביתה שמחה לילדים, ועם אנרגיות להשקיע בהם.
יש לי פניות לשים לב לכל מה שכל ילד צריך, ולא מגלה קשיים רק אחרי תלונות מהמורים.
ובעיקר אני שמחה וטוב לי והבית שלי שמח ורגוע.
בנות- תהיו קשובות לעצמכן! עם ישראל מורכב מ12 שבטים, לכל אחד תפקיד אחר
וכל אחד מגיע לעולם עם התפקיד הייחודי שלו.