כשאני הופכת ל'אין' (קטע רגיש)

מילים שכתבתי בימים הראשונים למלחמה.

לא טוב לי, לא טוב לי בכלל.

אני מסתובבת הלומה, מדברת בלי היגיון, קמה והולכת באמצע שיחות, לא רוצה כלום ורוצה הכל.

כבר דיברנו על דיסוציאציות, אז עכשיו זה לא שיש לי דיסוציאציות, אני בדיסוציאציה קבועה.

אין אותי, אין בכלל. אני גופה זזה, בלי הראש, גופה ולא גוף, כי גוף הוא חי וגופה שייכת למת, אני לא מסתכלת על מי שמדבר איתי אפילו.

קראתי פעם על פוסט טראומה, והכותבת השתמשה במילה התאיינות – להפוך לאין. ואז הבנתי את החוויה הזו שאני לא מצליחה לתקשר אותה – אין אותי. זה לא שאני כאובה עצובה, סובלת, לא מרוכזת. אני אין. ואם אין – מתה אנוכי.

זה מת חי, אני זוכרת שכשקראתי את הפסוק ""כי כאשר…. ורצחו נפש כן הדבר הזה" – הבנתי מה שאני עוברת.

זה נשמע קצת מוגזם. אבל היום הפסוק הזה נותן לי תוקף לחוויה, כן, רצחו אותי, ונשארתי חיה לפעם הבאה. רצחו אותי – ואף אחד לא צעק, לא התאבל.

רצחו אותי, ונשארתי, למה? אולי כדי ללמוד לחיות חיים למרות המוות שבתוכי, אולי לנסות לקום לתחיה?

אולי זה קצת קשה מידי, מה שכתבתי, אולי מפחיד. היום זה האני האחרת.

זאת שקצת כתבתי עליה פעם. האני שהיתה שם, היא מדברת קצת אחרת.

גם אין לה הרבה מה להגיד, כי היא לא רגילה לבמה ולא למילים, היא אין. היא ריק. היא חור שחור. אבל למי שיודע – חור שחור טומן בתוכו אנרגיות על, כוח משיכה בעוצמה בלתי נתפסת. מעניין אם יש דרך לתעל את האנרגיה הזאת לפעולה, ולא לבליעה של עצמים ללא אבחנה. זה אולי ההבדל בין מוות לחיים. היכולת להוציא אנרגיה, להשתמש. לעשות, להאמין ולקוות. אין ספק שזה חיים.