כשאני הופכת ל'אין' (קטע רגיש)

כאחת שגם מתמודדת עם פוסט טראומה וכבר הגבתי בעבר בפרקים אחרים,
אני יכולה לומר שהסבל הכי נורא בשבילי יותר מהכל
זה כשתוקפת תחושת "אין", פשוט לא מרגישים כלום
ויחד עם זאת מרגישים רע ממש,
או לחלופין בדיסוציאציות של פלשבקים. תחושה שאני לא כאן,
אני אי שם בעבר בחוויות קשות.
עם הזמן אני לומדת מה הטריגרים שמביאים אותי לכך
ומנסה להימנע מהם עד כמה שאפשר כדי לא להגיע למצב הזה-
וממה שאי אפשר להימנע לפחות להקטין ומיד כשאני מרגישה שזה מתחיל
פשוט לעשות פעולות שעוזרות לצאת מהניתוק ולחזור להווה לכאן ועכשיו.
תודה אפרת על השיתוף גם בחלק הזה ומקוה שכרגע את כבר מרגישה
בחזרה את ה'יש' שבתוכך, כי למעשה לא משנה כמה נרגיש אין ואין ואין,
תמיד אנחנו קיימים ושום דבר לא נעלם, גם אם הלך לפרקים הוא יחזור
ואנחנו נחזור, אישית לוקחת המון כוחות מהרגעים והזמנים של היש,
שמה לי המון תזכורות לגביהם, ויודעת שאני אחזור אליהם, אלי, כי מעולם לא נעלמתי
ולא אעלם, זה רק נראה, הדיסוציאציה הקשה הזו היא כמו ענן כבד שמסתיר
שמש מאירה שתמיד קיימת, רק מוסתרת לפעמים, והיא תשוב ותתגלה, בעז"ה.
שולחת המון כוחות ומרימה לכל מי שמתמודדת עם הנסיון הקשה הזה, וגם לי עצמי…

אפרת, מצער לקרוא על החוויות הפנימיות שלך, מדהים עד מה את מצליחה
לתרגם אותם למילים. אומרים שלטראומה אין מילים , לך יש. כנראה יש לך שליחות להיות לפה לאחרות שזקוקות לחיבוק ולהכלה מהסביבה אבל מרוב אין מתקשות לדבר, כי אין להן מילים, ואולי אם יש אז הן נתקעות איפה שהוא בדרך כי הכול סגור שם. אני מכירה את ההרגשה הזו, אבל בדרך כלשהי התחלתי להרגיש שיש גם "יש" בתוך האין סופי . אם תרצי אשמח לשתף אותך באישי. תודה על המילים , זה לא מובן מאיליו בכלל.