"עכשיו הכל עוד בקטנה יחסית, לקחת אותה באופן קבוע זה להתמסר הרבה יותר. תחשבי מה שזה אומר. לרשום אותה לבית ספר, לדאוג שהיא תשתלב, להיות בקשר עם הצוות, לטפל באילמות שלה – אין לנו מושג אפילו איך. לטפל בכל הבעיות שיצוצו מן הסתם בבית הספר, לדאוג לקשיים שיווצרו עם הילדים. לשושי, למשל, אולי יהיה לשושי קשה להיות איתה ביחד בבית הספר, כשהיא רק שנה אחת מעל שיר."
"לא בטוח שיהיה לשושי קשה איתה בבית ספר. הן לא אמורות להפגש הרבה."
יונתן הגיע בריצה, פניו נוטפות זיעה. "אני צמא."
דיני מזגה לו כוס מהבקבוק שהיה מונח בסל העגלה.
יחיאל חיכה עד שהוא יתרחק. "אני לא יודע אם את מספיק רואה את הקשיים." אמר לה אחר כך.
"כי אני לא בטוחה שלשושי יהיה קשה איתה בבית הספר?"
"כי הכל. את כאילו ממעיטה מהקשיים."
"אני לא ממעיטה מהקשיים." היא ענתה אוטומטית, ואז השתתקה. אולי קצת כן. מרוב שחשוב לה שיחיאל יסכים.
"באמת לא נראה לי שלשושי יהיה כל כך משמעותי אם שיר תהיה איתה בבית הספר, אבל באופן כללי אני חושבת שדוקא לשושי יכול להיות שיהיה קשה יחסית אם נקח את שיר." היא אמרה בתחושת אשמה עמומה. באמת לא פייר שהיא לא תגיד ליחיאל כל מה שהיא שמטריד אותה, רק כי היא רוצה שהוא יחליט בחיוב. הם צריכים לשקול את כל ההשלכות של ההחלטה שלהם.
"שושי גם ככה הרבה פעמים נבלעת בבית, ושיר קרובה אליה בגיל." היא אמרה.
"נו, אז זה באמת דבר שצריך לשקול." אמר יחיאל.
"נכון, אבל אני חושבת שבעזרת השם נוכל לשים לב ששושי לא תדחק לצד." היא בסופו של דבר זכרה וקנתה לשושי לורדים מחליפי צבעים כהערכה על הוויתור שלה על המיטה, שושי התרגשה לקבל אותם. "וזה גם לא שאם לא ניקח את שיר לא יהיו התמודדויות. לשושי גם ככה קשה חברתית."
"אז עוד יותר צריך לחשוב איך זה יהיה בשבילה אם שיר תהיה. בפרט שאנחנו מקווים ששיר תפתח, וחזקי אומר שהיא ילדה מאד חברותית."
"אז אולי דווקא החברות איתה תעשה טוב לשושי." תוך כדי שהוציאה את המילים, קלטה שהיא שוב מדי חד צדדית. "אני לא אומרת שזה לא מורכב. מאז ששיר אצלנו שושי גם מוצצת אצבע הרבה יותר. שמת לב? אבל אני מקוה שזה זמני, ואני חושבת שאם נקח את שיר באופן קבוע, נוכל בעזרת השם לחשוב על הכל, גם על שושי. נחזיר אותה למיטה הקבועה שלה, זה דבר ראשון, ואני מקוה שנמצא דרך לטפל גם בכל הדברים האחרים."
במתקן המרוחק נעמדו יונתן ושושי בתור למגלשה, ריקי החזיקה בידה של אילה.
יחיאל הקשיב לה בשתיקה.
"מה עוד את חושבת עלול להיות קשה?" שאל לאחר מכן.
"הכי מטריד אותי איך זה יהיה בשביל הילדים האחרים, איך ישפיע עליהם ששיר נמצאת." היא ענתה. "ברור שלקחת אותה זה אומר להוסיף מורכבות גדולה לבית, ואתה צודק שאנחנו לא באמת יודעים עם מה נצטרך להתמודד, וכל העסק עם השתיקה שלה – אנחנו לא יודעים מה נצטרך לעשות בשביל לעזור לה לדבר, אבל אני בכל זאת גם חושבת שכשהיא תרגיש בטוחה אצלנו, אז מבחינה מסוימת הכל יהיה יותר פשוט."
"העו"סית אומרת שדווקא אז יהיו קשיים אחרים, שההתנהגות שלה תשתנה."
"האמת שהדבר הזה כן מלחיץ אותי, אני מקוה שבעזרת השם נסתדר."
"כשיודעים מראש קל יותר להתמודד." אמר יחיאל.
"נכון, או לפחות קצת נכון." מה עוזר לדעת מראש שילד יטיח בהורים שהוא שונא אותם? שהוא יהרוס במכוון את הנורמליות של הבית?
לפעמים עולה בה חרדה ששיר תהיה דומה לאמא שלה. אין באמת הגיון במחשבה הזו. התנהגות היא דבר נרכש, לא משהו שעובר בגנטיקה. הם בעזרת לגדל את שיר ולחנך אותה כמו את הילדים האחרים.
"למה את בטוחה שאת רוצה לקחת את שיר?" שמעה את יחיאל שואל.
היא משוכנעת כל כך שזה הדבר הנכון, עד שקשה לה להגדיר בדיוק. "אני אוהבת אותה. ומרחמת עליה. ואני גם חושבת שזה ברור שזה מה שאחים אמורים לעשות, אם הם יכולים. אם חס וחלילה היה קורה לשנינו אסון – נראה לי הזוי שהילדים שלנו היו עוברים לבתים זרים במקום לאחים. ישי אומר שבגלל שהיה נתק, המצב עם שיר שונה. הוא לא צודק. זה הבדל ברגש, אבל המציאות היא אותה מציאות."
יחיאל הקשיב, ידיו שלובות.
"מה אתה חושב?"
"אני שומע מה שאת אומרת. אני תוהה אם המחיר לא יהיה גדול מדי."
"מאיזו בחינה?"
"הכל. אפילו להשתלט על הדברים של היום-יום. את רק עכשיו התחלת עבודה."
הבית שלהם באמת שפוך בשבועות האחרונים. "אמא שלי הציעה כבר מזמן שאם ניקח את שיר היא תבוא אלינו פעמיים או שלש בשבוע כדי לעזור לי עם הבית והילדים."
"יהיה לך נוח שהיא תבוא?"
"אני חושבת שכן." בעבר כשהילדים היו קטנים ואמא שלה באה, זה היה חלק לגמרי. בימים האחרונים כשאמא נמצאת ההרגשה שלה היא אחרת. אולי בגלל המתח סביב שיר. אם שיר תשאר בקביעות כנראה שהמתח יתפוגג עם הזמן.
"אנחנו נהיה חייבים עזרה. הבלגן בשבועות אחרונים מוציא מהדעת."
"אני אשתדל יותר."
"את גם ככה עובדת סביב השעון, רק שבאמת אי אפשר להמשיך בצורה כזו. אם אמא שלך תגיע קבוע לעזור, זה יהיה משמעותי. את חושבת שבאמת יהיה לה כוח?"
"היא כנראה מתאמצת מאד, אבל היא יכולה. אתה רואה איך היא באה עכשיו בכל בוקר." אמא תעדיף לעשות כל מאמץ פיזי אפשרי, מאשר לראות את שיר מתגלגלת לבית זר.
דיני החזיקה בידיות העגלה של ארי. "כואב לי כל כך על אמא שלי. גם כך ההורים שלי בקושי מחזיקים מעמד. אני מבינה שאנחנו לא אמורים לקחת את שיר רק בשבילם. אבל אם אנחנו כן יכולים, נכון להביא בחשבון גם את הצער שלהם."
"מסכים איתך."
ליד הבית היא נפרדת מלאהל'ה, אחר כך מדלגת במעלה המדרגות. היה נחמד דווקא לפגוש את בנות כיתה ח' מכל בתי הספר, והמבחן היה קל יחסית. היא כנראה תהיה בהקבצה הגבוהה.
מול הדלת היא נעצרת. שקט בבית, כמו שהיא חשבה.
נחום היה אמור כבר לחזור מהחיידר. הוא בטח קורא עכשיו.
נכנסת.
נחום שרוע על הספה, בדיוק כמו שציפתה, שקוע ב'תעלומת חדר מספר שבע.'
דלת חדר ההורים סגורה.
"אמא ישנה?" שואלת דיני את נחום.
"היא לא מרגישה טוב."
"היא ישנה כשהגעת?"
"לא יודע. הדלת הייתה סגורה. אבא אמר לי בטלפון שהיא לא מרגישה טוב."
אחיה הקטן באמת לא מבין?
אמא לא קמה מהמיטה מאותו יום שטובה הגיעה כדי להגיד שהיא לא תבוא יותר לעולם.
דיני הולכת משם למטבח. מחפשת במקרר שום דבר, פיה יבש. אמא תהיה במיטה לתמיד?
עברו כבר שבועיים.
פניו של יחיאל היו מוטרדים, רציניים. הוא באמת שוקל את זה עכשיו.
היא לא התאפקה. "מה אתה חושב?"
"אם לא היינו לוקחים את שיר מלכתחילה, לא היינו בהתלבטות הזו עכשיו."
'טוב שאנחנו בהתלבטות הזו עכשיו.' היא רק כמעט ענתה.
בכי מוכר התקרב. שושי הייתה בדרך אליהם, ומאחוריה גם שיר, פיה מתעוות כאילו היא עוצרת את הבכי.
"מה קרה?
"הם התנגשו." ריקי הגיעה גם היא, מתנדבת כרגיל להסביר. "שושי נתקעה במגלשה, ושיר התנגשה בה, ושתיהן קבלו מכה."
"לא נורא, לא קרה כלום. לא צריך לבכות." יחיאל הוציא ופלים מהתיק. "בואו קחו."
כמה שהיא לא אוהבת שהוא משתיק בכי בכזו צורה, אבל זה הראש שלו.
"אל תרמזי עכשיו מילה להורים שלך." אמר כשהבנות חזרו למתקנים. "עוד לא החלטתי כלום ואני לא רוצה שהם יתאכזבו. אני גם לא מסכים ששוב יהיה לנו לחץ מהכיוון שלהם."
'יחסית למציאות, הם כמעט לא לחצו.' היא רצתה להגיד. אנשים אחרים היו באמת לוחצים על הילדים. ההורים שלה עדינים, סובלים בשקט בלי להחצין את המצוקה שלהם, בלי לדרוש מהילדים.
"בסדר." אמרה במקום זאת.
לא שלה עצמה כן יש כוח להחזיק את הספק.
