מילותיו של חזקי נפלו בחלל בלי שום חוט שיחזיק אותן.
"מה לא היה קורה?" שאל יחיאל.
"אם לא הייתם מסתירים שטובה נפטרה, שיר הייתה באה אלינו מיד, וציפי הייתה מקבלת אותה בצורה טבעית, בלי כל הבוץ שנוצר מסביב."
"מה – למה בוץ?"
"הכעס של ההורים עלי, הכל הסתבך יותר בגלל שלא הייתי מהלוויה. גם אני לא הייתי מתפרק אם לא שהייתי מגלה באיחור של שלושה ימים שאחותי נפטרה ושאחיינית שלי נשארה לבד, כאילו, כאילו היא כלום. איזו ילדה הולכת ללויה של אמא שלה בלי קרוב משפחה אחד שיהיה איתה?" חזקי העביר יד מהירה על עיניו. "ציפי אומרת שהיא לא מסכימה גם להיקרע וגם לחטוף ביקורת וכעס. היא צודקת. היא השקיעה מאמץ לא נורמלי בעזרה לטובה ושיר. אין לך מושג מה היינו צריכים לעשות בכל השנים האלה. איזה מאמץ נפשי, וכמה נסיעות לבאר שבע, ולחזק את טובה בזמנים שהיא הייתה במצוקה. היינו תמיד על הקצה, תמיד בשאלה האם אפשר להתמסר עוד או שאנחנו צריכים להרפות, אבל שוב ושוב זה היה מצב של פיקוח נפש ולא הייתה לנו ברירה. לפני ששיר נולדה טובה הייתה ממש מיואשת, היינו חייבים לעזור בכל מה שאפשר. אחר כך שיר נולדה, וטובה הרגישה רע, ואז כל מה שהיא עברה בשנים הראשונות. נראה לך שרציתי להסתיר? רציתי לספר. לא יכולנו לעשות הכל לבד. רצינו שהמשפחה תעזור ותתמוך, וגם ידעתי שההורים סובלים מהצער עליה. שאלתי רב, הוא שלח אותי לדבר עם פסיכולוג בקשר לטובה. אחר כך אמר לי שאם טובה כל כך פוחדת מקשר עם ההורים, אז שלא ניצור אותו בכוח."
כאילו מישהו אחר הוציא את שטף המילים המבולבל, ולא חזקי, הגיס הכל-כך נורמלי ומיושב בדעתו. יחיאל הביט בו, חושב על שברון הלב של דיני כשנודע לה שחזקי הסתיר את הקשר עם טובה, על השבר של ההורים שההזדמנות להפגש עם טובה נלקחה מהם.
"יכולת אולי רק לספר להורים, בלי שהם יגידו לטובה שאמרת להם." הוא אמר בזהירות.
"ואז מה הם היו עושים? היו יוצרים קשר עם טובה כאילו מעצמם? טובה הייתה מרגישה את זה. ההורים לא היו מצליחים להעמיד פנים שהם לא שמעו ממני כלום. גם לא יכולתי לשקר לטובה. לקח המון זמן עד שהיא העזה ממש לתת אמון. לא יכולתי לסכן את זה. הרב אמר לי לא לשקר לה. ניסיתי לדבר עם אבא ואמא בצורה כללית, להגיד שאולי דברים השתנו אצלה. דברתי עם דיני, עם האחים, אף אחד לא עשה כלום." חזקי ניגב את עיניו בקצה האצבעות. "אני לא יכול לישון. חושב עליה כל הזמן. אני משתגע מגעגוע, וכאילו רק אני מתאבל עליה."
"ההורים שלכם במצוקה."
"נכון. ברור שהם מתאבלים עליה, לא התכוונתי להגיד שהם לא. הם שבורים ממש, אבל הם – "
חזקי השתתק.
הערב כבר ירד, אבל החום בחוץ עוד היה כבד. ילדים בני שתים עשרה רכבו על אופניים במדרכה הצרה.
"כל הסיכויים ששיר גם לא הייתה נכנסת לכזו טראומה אם ציפי ואני היינו מגיעים מיד." המשיך חזקי. "שיר כנראה לא הייתה מפסיקה לדבר אם היה לה מיד עם מי. רק לחשוב עליה, לבד בלוויה של אמא שלה, בלי קרובי המשפחה היחידים שבעצם יש לה. איזה מן דבר זה להסתיר לוויה?" שוב התמלאו עיניו בדמעות. "איזו מן משפחה מסתירה שאח נפטר? לאף אחד מהאחים לא היינו עושים דבר כזה, גם אם נגיד באמת היה צריך לדחות חתונה של אחיין בגלל הפטירה. אם מישהו נפטר, אז מישהו נפטר. אין כזה דבר שכולם לא באים ללוויה!"
יחיאל מחה את מצחו, חושב על הסערה בה הגיע אליהם חזקי בבוקר ההוא, כששמע על האסון.
גיסו הביט בו. "מה?"
"אני לא יודע. אני כאילו מבחוץ. אבל בשעתו אני כן הבנתי את ההורים שלך. האמת שדווקא לא הייתי בטוח שטוב להסתיר מכולם, וניסיתי להגיד לאבא שלך שאולי כן כדאי להגיד. הוא היה מדי במצוקה בשביל לשמוע."
"ברור שהוא היה במצוקה. גם כשטובה הייתה קשה בבית, בגיל ההתבגרות, הוא פעל מתוך מצוקה. אם הוא במצוקה גדולה זה לא אומר ש – טוב, אני צריך לא לדבר. ברור שההורים שלי סבלו המון בגלל הקושי עם טובה. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. גם המצב הרפואי של אבא שלי הוא בגלל מה שהיה איתה, אבל-" חזקי לקח אוויר. "אני צריך לא לחשוב על מה שהיה. לא יוצא מזה כלום."
הוא פנה לצאת מהבנין, יחיאל הלך אחריו.
"לא ירדת לדבר איתי כדי לשמוע את כל זה." חזקי עצר, קולט כנראה שאמר דברים שלא התכוון להגיד.
"אין לי בעיה לשמוע. לדיני קשה."
"כי היא רוצה להאמין שההורים שלנו צדקו בכל מה שהם עשו." חזקי לחץ בחוזקה את האגודל הימני שלו לתוך כף ידו השמאלי. "רק לחשוב איך שיר תרגיש מחר כשעירית תדבר איתה. אני משתגע שאין לי איך לעזור לה. אולי כן הייתי צריך להכין אותה, אבל אין לי מה לומר. אין לי גם דרך להסביר לה שאנחנו לא לוקחים אותה אלינו, וזה הכי נורא. עד עכשיו נתתי לה איכשהו להבין שהעו"סית אמרה שהיא תהיה כרגע אצל דודים אחרים. איך אני יכול להסביר לה עכשיו שהיא צריכה ללכת לאנשים זרים?" הוא הביט ביחיאל. "אתה תחשוב שאני אומר את זה בשביל ללחוץ עליך."
"אני לחוץ ועומד גם ככה. דיני לוקחת קשה את זה שאני לא מוכן שנגדל את שיר."
"אני מבין את דיני."
"בטוח שאתה מבין." חיוך נמלט לפניו של יחיאל. "גם עם אמא שלכם זה קשה ממש. אבל – תקשיב, לא הגיוני שבן אדם יהיה אמור פתאום לקחת ילד לכל החיים בלי שהוא רוצה, רק כי מצפים ממנו. גם אתה מבין את זה. לא?"
"השאלה האם הסיבה היחידה שלך לקחת את שיר, היא רק כי מצפים ממך."
"ברור שלא."
מים טפטפו מצינור המזגן של הקומה הראשונה. מבטו של יחיאל שוטט לשלולית המתרחבת בקצה המדרכה. הסיבה העיקרית היא ששיר זקוקה לבית, ושזו מצוות חסד גדולה שהתגלגלה אליו. יכול להיות שאם לא היה נתון ללחצים, הוא היה פנוי יותר לשקול את רעיון האומנה בראש 'נקי', בלי לחוש צורך להדוף ממנו את המחויבות?
"זה לא דבר פשוט לקחת לאומנה." הוא אמר לחזקי.
"מי חשב שכן? אל תתחיל להתנצל לי, יחיאל. שיר אחיינית שלי יותר מאשר שלך, ואין לי מה לומר. הלוואי שהייתי יכול לקחת אותה אלינו, אבל כנראה שהשם רוצה אחרת." הוא הסיט ברגלו אבן קטנה הצידה. "אם לא מה שאנחנו עוברים עם יהודה, יכול להיות שלמרות הכל ציפי כן הייתה מסכימה."
שרי,
זו פשוט אומנות!!!
נשמתי פשוט עצורה!
מיוחד ושוב מיוחד!!
ולכולנו שלא מבינות ומדברות על פגיעות באו אלו הן החיים בעצמם!!!!!!!!!
ההורים התנהגו בצורה לא תקינה בעליל,
לא עושים כזה דבר,
לא להודיע למשפחה שהם צריכים לשבת שבעה – בלי לשאול רב?????!!!!!!
אחרי התנהגות לא סבירה שכזו, כל התנהגות אחרת של האחים/ות / הגיסים/ות – הגיונית לחלוטין
בסוף יתברר שגם האבא שאל רב אם להסתיר מהאחים על הפטירה עד אחרי החתונה
ממש חטפת לי את המילים מהפה:)
האמת? הצורה הזו שפתאום מגלים דברים קטנים שכאילו הופכים את הקערה על פיה ממש משגעת אותי…
נכון שככה החיים, אבל יש לנו מספיק מזה בחיים עצמם..
אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לפתח דעות או רגשות כלפי הדמויות כי כל שבוע הן משתנות לגמרי. מה גם, שבחיים זה לא כ"כ קיצוני כי את חווה אנשים באופן יותר רצוף בדר"כ וכן מכירה הרבה רבדים שלהם.
יש מישהי שמזדהה איתי?
אני חושבת שצריך לאמץ את הגישה הזאת כלפי כל סיטואציה או אנשים בחיים חושבת שקוראים לזה לדון לכף זכות, כי כמה שאת מכירה אנשים קרובים אלייך את אף פעם לא יכולה לרדת לעומק נפשם לחויות שמנהלות אותם לדרכים שעל פי הם הם מתנהלים וכו וכו
והדברים האלה שפתאום מתהפכים לנו מול העינים מוכיחים לנו פעם אחר פעם כמה אנחנו שופטים בני אדם כמה אנחנו צריכים לשלוט במציאות שקוראת לנו ואם קורה ככה וככה וודאי שהוא יגיב ככה והשני יגיב ככה וכו ואז יש סיבה ומקום לכעוס/ להתעצבן או לעריך ולהוקיר.
זה מאוד פשוט: לאורך כל הסיפור יש הערות של קוראות על כך שכולם פועלים ספונטנית מהלב בלי להתייעץ עם רב, אז הסופרת לקחה את הדברים לתשומת ליבה וכאן נשלף הרב של חזקי שהנחה אותו לעשות כך כל השנים.
אם היא היתה חושבת על זה מראש, חזקי היה אומר שהיה רב בתמונה כבר לפני שבועות רבים.
הכי קל להפיל על רב.
צודקת בכל מילה. גם אני חשבתי בדיוק ככה.
או שיתברר שחזקי לא הבין את התשובה של הרב… או שהרב אמר לו שיעשה מה שהפסיכולוג אומר – וזה מה שהפסיכולוג אמר… עם חזקי אי אפשר לדעת כלום…
גם יחיאל שאל רב… ומה בדיוק התשובה? כנראה גם כששואלים רב לא תמיד זה חד משמעי
תשובה של רב תלויה המון בשואל ובצורת השאלה.
נכון, ובגלל זה הוא שאל ולא מישהו אחר 🙂 התגובה שלך מבטלת את הרעיון לשאול רב כי בין כה וכה מה שתשאל יכול להישאל אחרת.
ובכלל- רב זה לא אורים ותומים
על אותה שאלה רבנים שונים יענו תשובות שונות
זה הגיוני לגמרי
כמו שיש דעות בפוסקים על הלכות שבת ועל טריפות ועל כל הלכות שהן
על אחת כמה וכמה בנושאים כאלו
אם מישהו אומר שאלתי רב וכך הוא ענה למשל לגבי חינוך- אוקי. רב אחר יגיד אחרת. זה נוגע רק למי ששאל – זה לא אומר שזו הוראה לרבים.
מצטרפת ומנסה לדייק עוד-
בד"כ שהולכי לשאול רב הולכים כי זו לא שאלה שכתובה בקיצור, אלא מקרה אישי יותר- ואז זה באמת תלוי בנתוני החיים של כל אחד, וגם אותו רב יכול לתת תשובות שונות על אותה שאלה- כי האנשים שונים.
זה בדיוק הרעיון של שאלת רב.
הסיפור כ"כ יפה ומיוחד, וההתפתחויות שקורות בזמן האחרון עם הלבטים של יחיאל ממש מסקרנות לאן זה יגיע
אני רק לא מבינה, אם ליחיאל מפחיד לקחת לאומנה כי מה יהיה עוד כמה שנים,
א"א באומנה מתישהו אם יש קושי להגיד לרווחה שעכשיו כבר לא יכולים? זה מחייב לכל החיים?
רשמית אפשר, אבל הגישה היא שמשפחת אומנה לוקחת מתוך נכונות כן לגדל לאורך זמן. זה לא משפחת קלט שהיא לתקופות קצרות, אלא משפחה כמעט מאמצת, בפרט כאן שאין הורים בתמונה.
(ככה אני חושבת, אני לא מהתחום או משהו. אם יש מישהי כזו כאן, נשמח אם תחכים אותנו)
אני חושבת שהוא פוחד שיהיה להם קשה להוציא אותה גם אם הם יצטרכו…
גם אני התפלאתי על הקטע הזה.
מעניין לשמוע דעה של מישהי מהתחום, אם יש פה כזו.
הרי הסיבה שמוטי ויעל לא יכולים לקחת עכשיו את שיר זה רק (ככה הצהירו) שנכנסה לשמירה.
זו סיבה זמנית שתחלוף בעז"ה.
מצד שני, יחיאל מתנגד לקבל את שיר בגלל החשש שלו ממחויבות ארוכת טווח.
האם הרוחה לא תאשר הסכם בסגנון שיחיאל ודיני יקבלו את שיר לשנה אחת,
ואחר כך תעבור למוטי ויעל?
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שהסיפור המדהים הזה מלמד – הוא באמת לא לשפוט.
והחיים שלנו מלאים בסיפורים ובסיטואציות כאלה – כולם צודקים, והמצב קשה, ואין
את מי להאשים.
ההתנהגות של ההורים – במיוחד אחרי שסוף סוף שמענו את חזקי מדבר ומסביר את עצמו – באמת מאוד מקוממת. אבל צריך לזכור שגם הם בני אדם, עם היסטוריה, חוויות, ילדות ואולי גם טראומות שהם סוחבים איתם. הכול משפיע על התגובה של הבן אדם.
ורק אלוקים יכול לשפוט אותם, בשום אופן לא אנחנו.
הלוואי שנלמד להסתכל ככה על כל אחד.
מאחורי כל התנהגות יש סיפור, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו ברגע הנתון.
שרי אני פשוט מעריצה את היכולת שלך לכתוב סיפור כזה. סיפור שמביא את החיים הפנימיים, ולא רק את החוויה החיצונית.
לא מבינה למה חזקי חשב שאם היו מגלים מייד לא היה כעס, הכעס היה על העלמת הקשר, ההפך האחים היו מתעצבנים שגם עכשיו בגלל טובה הם לא יכולים להשתתף בחתונת אחין ראשון אלא יושבים שבעה
הוא כנראה מתכוון שאשתו היתה פחות כועסת…
האח שחושב כך הוא הלא נורמלי פה.
זה אחות שלהם!!!
היא גדלה ביחד איתם!
הם ישבים שבעה עליה! במקום להששתף בחתונה של ילד של אח אחר שלהם!
אחים של אחות כזאת סובלים כל כך הרבה, ורק בגלל שהיא אחות שלהם שגדלה איתם.
באמת יש קשר דם, וזה כואב הכי פנימי ועמוק.
ואין אפשרות לעשות שום דבר.
כמו אמא שלה שהתקשרה וקיבלה צרחות וכאב לב, וכמו דיני שניסתה לדבר איתה וגם קיבלה כאב לב.
לפעמים בוחרים להתנתק רגשית אם אפשר בכלל כדי להמשיך בחיים בצורה שפויה.
וכאן הם אפילו לא היו יכולים לעזור לה, אם היו יושבים שבעה והורסים את השמחה של אח אחר.
חושבת שאף אחד מהנוכחים בסיפור לא פועל באובייקטיביות ומקצועיות. כולם נקלעו לסיטואציה קשה מאוד שלא חלמו שתקרה. ברור שאם הם היו עם ידיעה לקראת מה הם הולכים הם היו יכולים לחשוב ביישוב הדעת איך לפעול. אבל הכל היה פתאומי וטראגי, והכניס את כל הצדדים בסיפור ללונה-פארק של רגשות וכאב עז. חז"ל כבר כתבו לנו על מי שמתו מוטל לפניו, אנשים בשעת צער לא פועלים תמיד נכון. זאת המציאות! כשאני ושבת על ההורים של טובה למול הטענה של חזקי, אני לא באמת יכולה לקבוע מה נכון. בשביל זה יש שאלת רב. וגם אם נניח שהם לא שאלו רב, עדיין מדובר באירוע טראומטי ונורא והם נצרכו לקבל החלטות על סמך הידע שהיה קיים אצלם. מצד שני גם לדחות חתונה זה לא דבר פשוט הלכתית… זה שוב מביא אותנו לנקודה שהסיפור שמתואר כאן ברגישות ובאומנות מביא לנו את המציאות האמיתית והכואבת, מזכיר ומחדיר לנו שלעולם אי אפשר לדון לכף חובה, כי אף פעם אין ביכולתנו להקיף, לדעת ולהבין את האדם שניצב למולנו.
שרי, ממש אין מילים מספיקות לתאר את העוצמה שהמסר הזה מחלחל לתוך הלב. תודה על שאת כותבת את הפלא הזה!
יכול להיות שהנושא כבר עלה בתגובות לפרקים הראשונים,
בכל אופן, אשמח לקבל שוב תשובה:
למה כל כך ברור שהידיעה על פטירת האחות תוביל לדחית החתונה?
ממקרים שאני מכירה במציאות,
גם כשהאב/האם של החתן או הכלה ישבו שבעה, החתונה התקיימה במועד המתוכנן.
זה מה שח.א כתבה לא שידחו חתונה אלא "האחים היו מתעצבנים שגם עכשיו בגלל טובה הם לא יכולים להשתתף בחתונת אחין ראשון אלא יושבים שבעה" ותזכרו זה לא רק "האחים" זה אבי החתן/כלה לא זוכרת כבר ולא כ"כ משנה
כולם צודקים ובכ"א ברוב הפרקים חזקי הצטייר לי כמו הילד הקטן שמחליט לבד ופועל על דעת עצמו, לפעמים יש בזה גם תועלת אבל לא תמיד הצר שווה בנזק המלך