פרק 121: תודה על הקציצות

ריח טוב קיבל את יחיאל כשהוא נכנס הביתה עם הילדים.

"קציצות ברוטב!" יונתן צהל כשאמא של דיני הראתה לו מה יש בסיר שעל השיש.

"אנחנו מתרגלים להתפנק." אמר לה יחיאל. "תודה רבה לך."

הוא נכנס לסלון. "שלום, שיר."

אחייניתו ישבה בפינת הספה. הבובה עם שערות הצמר הצהובות הייתה מוטלת על ברכיה, ומעליה החזיקה את הגמבוי בשתי ידיים. היא הסתכלה ביחיאל כשהוא דיבר אליה, וחזרה לגמבוי.

זה כבר היום הרביעי שהיא כך. לא זזה מהספה עד שהוא מגיע. היא בקושי מגיבה לו, אבל כשהילדים אוכלים במטבח, היא זולגת לשם גם כן.

"סבתא הכינה אורז וקציצות." יחיאל אמר לה בכל זאת. לדעתו הוא אמור להתייחס אליה גם אם היא פחות או יותר מתעלמת, אולי פסיכולוג יגיד שהוא טועה.

הוא חילץ את ארי מהעגלה, בעוד חמותו ממלאה צלחות באורז לבן וקציצות ברוטב.

"סבתא מכינה את האוכל הכי טעים." אמר יונתן.

"לסבתא יש זמן להכין." אמרה אמא של דיני. "אמא שלכם עובדת קשה יותר."

היא נשמעה מדוכדכת. יחיאל העיף בה מבט. אתמול התלבטה דיני האם להתקשר אליה בעצמה כדי לספר על הזוג מהצפון שייקח את שיר אליו. דיני שקלה לבקש מהעו"סית לעשות את זה, אבל חשה שזה לא יהיה הוגן כלפי אמא שלה. אם הילדים שלה לא לוקחים את הבת של טובה, לפחות שידברו איתה על כך בעצמם. היא חשבה אולי לבקש מאחד האחים לעשות זאת, אבל לחזקי מתוח עם אמא, והאחים האחרים די התנתקו מהענין של שיר.

יחיאל לקח צלחת עם אוכל לסלון, ליבו כבד. חמותו הניחה את הצלחות על השולחן במטבח. אילה רצה לספה. "שיר, יש לך אוכל!"

שיר הרימה את ראשה.

"יש אורז וקציצות." הודיעה אילה. "את רוצה?"

שיר קמה לאט. יחיאל הכריח את עצמו לאכול. ברצון היה ממיר את האוכל המבושל בלחם וגבינה לחצי שנה, אם אפשר היה באותה עיסקה גם להוריד את נטל האשמה.

"אני מצטער." הוא אמר לאמא של דיני כשזו נכנסה למטבח.

"הבנתי שאתם לא יכולים." היא רק ענתה.

הוא לא מצא מילים לומר.

הוא לא דיבר עם הרב לוין על הקושי של הוריה של דיני. יכול להיות שהיה צריך לשאול אותו האם הוא צריך לקחת את דיני בשבילם, אבל מצד שני, ברור שדבר כזה לא נכלל בחיוב ההלכתי של כיבוד הורים.

המועקה ליוותה אותו גם כשנכנס לחדר למנוחת צהרים. אבא שלו היה אומר להתחזק בבטחון ולקיים את המצוות בלי חשבונות, לקחת את שיר ולא לדאוג ממה שיהיה. אבל אבא נקט בגישה הזו גם בזמנים שעל פניו צריך היה לעשות משהו אחר.

יחיאל לקח אליו את הכרית, כנראה שלא יצליח להרדם היום. עדיין הוא מרגיש אשם כשהוא חושב באופן הזה על אבא שלו, למרות שהוא יודע שמותר לו לבחון את המציאות, ושלהיפך. הוא צריך להסתכל ולחשוב, כדי לעשות את הבחירות שלו באופן מושכל.

אבל כנראה שההשוואה בין שני המצבים איננה נכונה.

אצל אבא שלו האמירה הזו הייתה מפלט מלקיחת אחריות, אצלו כרגע זה משהו אחר.

אולי מה שהוא צריך לעשות זה לקחת את שיר למרות סימני השאלה על העתיד הקרוב והרחוק, ולבטוח בהשם. להאמין בהשם שהוא יעזור במה שיסתבך, שהוא יהיה איתם.

אולי זה מה שהוא צריך.

אבל הרב לוין אמר שאם הוא לא שלם עם עצמו, שלא ייקח את שיר.

והוא לגמרי לא שלם.

"אני מכין לי קפה. בסדר?" חזקי נכנס למטבח לפני שיצא מהבית שלהם.

"בטח." יחיאל הניח את הברכון, והוריד כוס זכוכית ממתקן הייבוש.

"אני יכול להכין לעצמי." חזקי פתח את צנצנת הסוכר.

בשבועות האחרונים הם התרגלו לכך שחזקי נהיה כמו בן בית. פה ושם זה קצת הכביד, ברוב הזמן זה פשוט היה נחמד.

"ההחלטה שלכם סופית?" חזקי שאל בעודו ממלא חלב בכוס.

"אל תלחץ עלי. בסדר? די כבר עם זה!"

חזקי הרים את כוס הקפה, בלי להביט בו.

"לא התכוונתי להתעצבן." הוסיף יחיאל. העצבים שלו מרוטים מדי. מחר עירית מגיעה כדי להודיע לשיר.

"בסדר, זכותך לרצות שלא ילחצו עליך. אתה לא היחיד שרוצה שלא ילחצו עליו." חזקי לגם עוד קצת מהקפה, ועוד קצת. יחיאל ליקט שאריות של לחם מהשולחן.

"אני אומר לעצמי להשלים עם המציאות." שמע את גיסו אומר. "זה באמת מה שאני צריך לעשות."

שיר נכנסה למטבח ביחד עם יונתן.

"יופי שבאת." חזקי חייך אליה. "את רוצה משהו, או שהגעת רק כדי לראות אותי עוד פעם לפני שאני הולך?"

היא חייכה בחזרה.

"עוד רגע אני יוצא, ואני אבוא שוב ביום חמישי בעזרת השם."

חזקי טפח על שכמו של יונתן, שאל את שושי אם היא מחכה לתעודה הראשונה של בית הספר, ואת אלישבע האם היא דואגת מהציונים. אחר כך ניגש לדלת הכניסה.

"חכה לי רגע למטה." בקש ממנו יחיאל בקול נמוך.

הוא ברך ויצא, חזקי המתין לו בחצר. "מה יש?"       

"רק להחליף כמה מילים בשקט. אני – אמרת לשיר משהו על מחר?"

"לא. לא סכמנו שאגיד."

"אז היא תשמע מהעו"סית שהיא עוברת לבית אחר."

חזקי החווה בידו תנועת אין אונים.

"הלוואי שהיו לנו עכשיו אורים ותומים." אמר יחיאל.

"הלוואי באמת."

"אני לא יודע אם אני עושה טוב. לא יודע מה יהיה עם שיר. לא יודע אם לשנות אולי את הדעה שלי ברגע האחרון. אבל כבר שקלתי בעצם הכל."

גיסו הביט בו במבט חדש. "יש לך צד לקחת אותה בכל זאת?"

"אני לא יודע."

"אם אתה מוכן לדבר על זה, אתה יודע, אני מוריד עליך הר של שכנועים."

"אני יודע. לכן אני גם לא יכול לספר לדיני שאני לא סגור על ההחלטה שלי. דיני משתוקקת שאני אשנה את דעתי, אבל כנראה שזה באמת לא נכון שאין לי בטחון במה שהחלטתי. חשבתי כבר הרבה, ושקלתי את הצדדים. אני צריך ללכת שכלית."

"אתה אומר שהשכל יגרום לך להחליט שלא?"

"כן."

"טוב, אני ממש לא רואה את זה ככה. אתה מוכן לדבר על זה?"

"לא יודע." יחיאל העביר את משקלו מרגל לרגל, חזקי מעורב עמוק מדי בשביל לדבר, הוא היה צריך מלכתחילה לא להתחיל איתו את השיחה הזו.

אישה נכנסה לבנין עם עגלת תאומים. שניהם זזו כדי לפנות את המעבר הצר.

"אמרתי לישי שצריך להניח בצד את הכעס על טובה, ולהתייחס לשיר כמו שהיינו מתייחסים לכל אחיינית אחרת שזקוקה לעזרה." השמיע חזקי. "הוא אמר שהכעס על טובה הוא לא הסיבה. נו באמת."

"דיני אמרה לי שאתם לא מדברים על זה."

"לא מדברים, עד אתמול. חשבתי אולי כן יש סיכוי להזיז אצלו משהו. כמובן שלא היה. לישראל כן היה אכפת ששיר עוברת למשפחה זרה, אבל הוא אומר שיוכבד טוענת שזה בלתי אפשרי, ושהוא לא יכול לדון איתה בזה לפני הלידה. אז זהו זה. כנראה שהשם גלגל כאן מצב ששיר באמת תלך לבית אחר. אתה אומר לא ללחוץ עליך, אז אני לא לוחץ. מה יש לי להגיד. הלוואי שהיינו לוקחים אותה בעצמנו." חזקי לפת את אצבעות כף ידו ביד האחרת. "אם לא הייתם – – –  אם לא היו מסתירים שטובה נפטרה, זה לא היה קורה."