פרק 42: מעטפה ואלבום

כשפסעה אחורנית בסוף שמונה עשרה של שחרית, שמה לב לצללית השקטה שמאחוריה. דיני הניחה את הסידור. והושיטה את ידיה לאחייניתה.

"התפללתי עכשיו." הסבירה לשיר כשזו התיישבה עליה בכסא האבלים.

אחייניתה הניחה לה ללטף את שערה.

אולי זו הפעם הראשונה שהיא ראתה מישהו נעמד כך לתפילה.

"קוראים לתפילה הזו שמונה עשרה ומתפללים אותה בעמידה בשקט." היא אמרה לשיר, בעיקר כדי לתת לה תחושה של שייכות כלשהי.

שיר לא נעה בזרועותיה.

"אני אוהבת אותך." אמרה לה דיני חרש. כמה שעות שקטות לפניהן, פיסת זמן של שיר איתה לבד – אלא אם כן אמא תבוא.

אולי תצליח לגרום לשיר להיפתח קצת בזמן שרק שתיהן ביחד.

לפני כן התקשרה לאמא, ולא היה מענה. חייגה לאבא, והוא ענה ואמר שאמא ישנה. ניסתה לשאול לשלומו, אבל חוץ מ'ברוך השם' כבוי, הוא לא אמר כלום. היא צריכה להתקשר אחר כך לאמא שוב. מחזקי ומישראל הם לא שמעו בינתיים כלום.

"אבא שלנו, יחיאל, הכין בשבילנו סלט וחביתה. בואי נאכל עכשיו."

שיר צייתה לה כשבקשה ממנה לקום, והתיישבה על כסא ליד השולחן. החביתה החליקה בקושי בגרונה של דיני, בעולם נורמלי היא הייתה יושבת עכשיו עם ההורים שלה, והאחים, ומשוחחת עם גיסות וחברות שהיו באות לנחם.

כל כך הקלה עליה אתמול השיחה עם גילי. לא לחינם יש מצווה לנחם אבלים. היא תתקשר היום גם לסימה או נעמי, אם רק תהיה לה פיסה של זמן שקט.

שיר אכלה את הסלט בתאבון, ולקחה גם מהחביתה. לפחות זה.

"בואי ניקח משחק ונשחק ביחד." הציעה לה דיני כשסיימה לאכול.

שיר באה איתה לחדר ילדים, אבל נשארה דוממה מול המשחקים שדיני הוציאה בזה אחר זה.

היא עדיין בתוך ההלם, וגם הזרות שהיא מרגישה עושה את הכל לנורא עוד יותר. צריך למצוא דרך לעזור לה להרגיש שייכת.

דיני עטפה את כתפיה של שיר בחיבוק. "אהבתי מאד את אמא שלך. התגעגעתי אליה מאד."

טוב שהמחשבות לא שקופות.

שערותיה של שיר היו סתורות, והחולצה שלה מוכתמת. היא עדיין סרבה להוציא משהו מהתיק שהביאה אתה, וגם לא אפשרה לאף אחד אחר לגעת בו.

אי אפשר להמשיך כך עוד זמן רב.

מה יהיה?

"בואי נכין לך מדף בארון." רוב הסיכויים שגם זה לא יעזור, אבל עירית אמרה שהיא צריכה לדווח שיש לשיר מקום פרטי לחפצים שלה בבית משפחת הקלט. כך שבכל מקרה צריך לפנות לה מדף.

שיר אחזה בידה של דיני כשהיא הלכה לחדר הבנות. דיני אספה את הבגדים של שושי לערימה אחת, היא תעביר אותם באופן זמני לחדר הילדים. בצהרים תסביר לשושי.

"הנה, המדף הריק הזה שלך. אולי נוציא עכשיו את הבגדים שלך ונסדר?"

אחייניתה הרימה את התיק הכחול הגדול שעמד בפינת החדר. אחרי רגע הוא נשמט מידיה, בגלל הכובד.

"רוצה להוציא את הבגדים?"

שיר הניעה בראשה לשלילה בתנועה לא מורגשת. אולי היא רק דמיינה אותה.

"אפשר גם לשים את כל התיק כאן, במדף." הציעה דיני.

אחייניתה גוננה על התיק בשתי ידיה.

דיני לקחה אוויר בשקט. היא תיתן לשיר את כל הזמן, תלך איתה בקצב שלה.

"בואי נחזור לסלון."

שיר לא זזה. מבט עיניה התעמעם. מה עובר לה בראש?

השקט הנורא הזה. אם טובה לא הייתה מונעת משיר להכיר אותם, את הדודה והדודים והסבא והסבתא שלה, היא לא הייתה נכנסת עכשיו להלם קיצוני כזה.

איך אפשר לעזור לה להרגיש יותר שהם משפחה, שהיא ממש דודה שלה?

אם היא תראה לשיר תמונה שבה אמא שלה והיא ביחד, זה יהיה משמעותי בשבילה יותר מכל דבר אחר.

'הי, זה האלבום שלך? תראי לי!'

ברכי, מלכת הכיתה הבלתי מושגת, הגיעה אליה סוף סוף לביקור. דיני הסירה לפני כן כל חלקיק אבק מכלי הנוי. לא העלתה בדעתה שמשהו אחר ימשוך את תשומת ליבה של ברכי למדף.

היא כמעט שלפה את האלבום בתנועה ספונטנית, שמחה לשתף, ואז קלטה.

טובה נמצאת שם. החל מתמונה שלה שבה היא מחזיקה אותה כשהיא בת חודש, ועד לתמונות גיל שבע – שמונה. ברכי תהיה המומה לגלות שיש לה אחות, תדרוש הסברים.

"בקושי למדנו." היא שנאה שאמרה את זה, כאילו רק לימודים בראש שלה. "בואי נלמד קודם עוד קצת."

המחשבות שעטו בה בזמן שישבו שתיהן מול המחברות הפתוחות. איך תתחמק כשברכי תבקש שוב?

כשכמעט סיימו ללמוד, יצאה לרגע מהחדר אל הבית, ואז חזרה ואמרה שאמא שלה צריכה את העזרה שלה עכשיו בדחיפות. יכלה רק לקוות שהמבוכה לא צועקת מהפנים שלה. עם אח קטן אחד בן שמונה, מה כבר יכול להיות דחוף?

אחרי שברכי עזבה, פתחה דיני את האלבום. ליקטה את כל התמונות בהן נראתה אחותה הגדולה, והכניסה אותן למעטפה. אחר כך העבירה את התמונות מכיס שקוף אחד לאחר, שומרת על הסדר הכרונולוגי, לא משאירה סימנים למשהו שחסר.

שיר לא קשורה לכל זה. היא תוציא עכשיו את התמונות בשבילה, ולא משנה מה זה יציף בה עצמה.

"בואי, אני אראה לך עכשיו כמה תמונות – "

'של אמא שלך' – כמעט סיימה את המשפט.

אבל עדיין לא היה ליבה שלם.

"הנה, בארון פה למעלה." אמרה לשיר כשנכנסו שתיהן לחדר שינה. "רק אביא כסא."

הטלפון שלה צלצל, מספר לא מוכר על הצג.

"אני מדברת עם דיני?" הייתה מתיחות בקול.

"מדברת קשת. נפגשנו שלשום בלוויה של אחותך."

קשת. האישה העוינת עם העגילים האדומים.

"הגננת של שיר נתנה לי את המספר שלך."

דיני הניחה את הכסא, ליבה הולם.

"הלו?" שאל הקול מעבר לקו.

"כן, אני שומעת אותך."

"מה עם שיר?"

אחייניתה בת השש הביטה בה בתשומת לב. היא מנסה להבין מי מעבר לקו? על מה היא חושבת?

"מורכב." ענתה דיני בקצרה.

"אתם כל המשפחה ביחד עכשיו?"

"מה?"

"שאלתי אם אתם ביחד עכשיו."

"מה זו השאלה הזו?"

"כאילו שאת לא מבינה למה אני מזועזעת."

"את יכולה להגיד מה את רוצה?"

"שום דבר. הייתי צריכה להתקשר אליך לפני. זה מה שהייתי צריכה." הקול מעבר לקו נשבר פתאום. "אני לא יכולה להאמין שלא אראה אותה יותר."

צליל ניתוק.

שיר עדיין הביטה בה.

לרגע נראה הכל במטושטש.

דיני בלעה אוויר, והעמידה את הכסא ליד הארון.

המעטפה הייתה בפינה השמאלית הפנימית של הארון העליון, בדיוק כמו שזכרה. היא רק תעיף מבט בכמה תמונות לפני שהיא מורידה אותן. חשה את שיר צופה בה. תנועת ידיה לא הייתה יציבה כשפתחה את המעטפה, עודה עומדת על הכסא.

היא תינוקת בת חודש, על הידיים של טובה, שיושבת על הספה הישנה ועיניה נוצצות מהתרגשות.

היא גדולה קצת יותר, שוכבת על הגב במיטת התינוק. טובה משחילה את ידיה לתוך המיטה ומחזיקה את כפות הרגליים של דיני. טובה צוחקת, גומות בלחייה.

טובה מסיעה אותה ב'בימבה' הישנה.

כמה מהילדים בשיט בגני יהושע, טובה מרימה את המשוטים באוויר, הרוח מעיפה את שערותיה.

טובה מחזיקה איתה ידיים במדשאה האינסופית של הפארק, הלחיים של שתיהן צמודות. השמים בצבע תכלת כהה.  דיני נשענה על הארון בתחושת חולשה. היא זוכרת את היום הזה. הם התארגנו אז כבר לנסיעה הביתה, וטובה הפצירה באמא לצלם עוד תמונה אחת, כי היא חייבת 'אחת עם דינוש'.

כמה חשיבות נתנו לה המילים, כמה שייכות.

דיני תמכה במצחה, מנסה להתייצב. לא הייתה צריכה להסתכל בתמונות כשהיא עומדת על כסא.

אם לא שהיה טוב כל כך בשנים ההן, אז כנראה שבשבילה אחר כך היה השבר עמוק פחות.

מהצד חשה את עיניה של שיר, מתבוננת בה, מצפה.

היא כבר אמרה שתראה לה תמונות.

אין לה כמעט תמונות מודפסות של הילדים. הכל בכרטיסי זכרון.

עיניה נתקלו באלבום החתונה.

לקחה אותו וירדה בזהירות מהכסא.

"הנה, פה יש תמונות מהחתונה שלנו. אולי את רוצה לראות." למה שזה יעניין את שיר. "תוכלי לראות גם כמה דודים. כל מיני דודים שלנו שכבר רוצים להכיר אותך."

קרעי זכרונות התערפלו מולה כשהלכה משם לסלון. שיר התיישבה בחיקה.

דיני פתחה את האלבום בעמוד אקראי. ריקודים בעזרת גברים, זה כלום בשביל שיר. לפחות תראה לה משהו שקשור אליה.

דפדפה לעמודים הראשונים. "פה זו המשפחה שלי. בתחילת החתונה. הנה ישי, וחזקי ומוטי וישראל ונחום."

וטובה לא.

מה שיר קולטת מתוך כל זה?

היא מבינה שאמא שלה הייתה אמורה להיות גם כן בתמונה הזו?

היא רק בת שש, והיא מכירה את המושג 'דודים' רק מסיפורי חיים של אחרים. כנראה שההסברים מופשטים מדי בשבילה.

דיני הביטה בעיניה שלה בתמונה, ככלה. מחייכת, נרגשת.

הכאב בהעדרה של טובה נכח כל הזמן.

וגם ההקלה בכך שהיא יכולה לדבר על כך עם יחיאל – אחרי שנים של שתיקה. היה איזשהו ריפוי בהקשבה ובמקום שהוא נתן לצער הכלוא בתוכה.

"זאת יהודית, אשתו של ישי. וציפי, אשתו של חזקי. והנה יעל ויוכבד, גם הן דודות שלך. כולם פה דודים שלך שאוהבים אותך."

לבית של אחד מכל אלה את אמורה לעבור עוד מעט.

שיר ישבה על ברכיה בלי לנוע. אין שום דרך לדעת מה היא מבינה מכל זה, ואם מעניין אותה בכלל.

"בואי נחפש עוד תמונות מעניינות."

דיני עמדה להפוך את הדף, כאשר שיר לפתה את האלבום בשתי ידיה.

"את רוצה להסתכל פה עוד?"

לא הייתה תשובה. לא שהיא ציפתה למשהו אחר.

"הילדה הזו היא רחלי, היא הבת הגדולה של ישי ויהודית, והיום יש לה חתונה. הילדים עם האפודות – הם של חזקי וציפי, עכשיו הם כבר בחורים." דיני הוסיפה להראות ולפרט, תוהה מה מהמילים שלה נקלט. ושוב ניסתה להפוך את הדף.

אחייניתה החזיקה את האלבום בחוזקה, מונעת ממנה בכוח להפוך דפים. ראשה של שיר היה רכון על האלבום, ועיניה נעוצות בתמונה, כאילו היא מייחלת למצוא בה משהו שיציל את חייה.